יום חמישי, 16 באוגוסט 2012


מסורת  הלשון  של  העדה  הבבלית  בגולה

השפה השלטת בעיראק היא הערבית, אך כידוע, יש בערבית הבדל רב בין הלשון הכתובה, שהיא ערבית
ספרותית, לבין הלשון המדוברת. השפה הספרותית היא, בדרך כלל, אחידה ללא שינויים משמעותיים
בין ארץ ערבית אחת לרעותה. אמנם, משתמשים בה בלימודים, בהרצאות, בספרות, בעיתונות, 
באירועים פורמליים וכו', אך אין היא לשון-אם של דוברי הערבית בארצות ערב ואין היא משמשת בחיי היום
יום. שלא כערבית הספרותית, הערבית המדוברת בעיראק, כמו בכל ארץ ערבית אחרת, אינה אחידה ויש
בה להגים שונים לפי המיקום הגיאוגרפי, לפי סוג החברה ולפי הקהילה הדתית של המקום. הלשון
המדוברת בדרום עיראק שונה מזו המדוברת בצפון. היהודי דובר בלהג שונה מן הנוצרי והלהג המוסלמי
שונה משניהם. חלוקה דתית על-פי קהילות דתיות בולטת, במיוחד, בעיר בגדאד. לפי פרופ' יעקב מנצור מאוניברסיטת חיפה, התופעה המעניינת ביותר בבגדאד מבחינת הבלשנות החברתית, היא המצאותם
של שלושה להגים שונים באותה עיר, המובחנים היטב ומחולקים על-פי הקהילות הדתיות שהיו בה: להג
מוסלמי, להג נוצרי ולהג יהודי. 

ההבדלים העיקריים הם בין הלהג המוסלמי ובין הלהג היהודי, השונים זה מזה גם במבטא ההגיים, גם במורפולוגיה ובתחביר וגם באוצר המילים. סיבת הייחוד הלשוני של היהודים היא, שהיהודים שמרו על
הלהג הערבי העתיק של אותו מקום, ששורשיו מגיעים לראשית התקופה העבאסית (750 לספה"נ), ואילו המוסלמים סיגלו להם להג אחר, או, שהושפעו מלהג חדש שחדר למקומם. כך קרה, כנראה, בבגדאד,
שכן החוקרים שבדקו את הלהג המוסלמי של בגדאד, מצאו בו השפעה חזקה של לשון הבדואים והם משערים כי ביישוב הערבי המוסלמי חלה נדידה ושבטים מחצי האי ערב חדרו לבגדאד, השפיעו על לשון שדוברה בה וגרמו למעשה ל "בדואיניזציה" של הלהג המוסלמי שם. לעומת זאת, היישוב היהודי נשאר 
יציב יחסית ולא עבר נדידות, ולכן, לא חלו שינויים בלשונו והוא המשיך לשמור על הלהג העתיק שדיברו 
בו התושבים העירוניים הקדומים שם.

התקבצותם של העדות בישראל הביאה עמה היכרות קרובה של המורשת התרבותית של העדות ואף
הקלה את הגישה אליה. אך בהתקבצות זו עצמה כרוכה גם ההיעלמות הבלתי נמנעת של המורשת.
מספרם של זקני העדה הבבלית, נושאי המסורת ודוברי הלהג המיוחד, שלא היה דומה לו באף ארץ
ערבית אחרת, הולך ונעלם בדרך הטבע, ועם ההשתלבות בארץ וצמיחתו של דור חדש של ילידי  הארץ, הולכים ומשתכחים קווי הייחוד של מורשת העדות. חייה העצמאיים של הקהילה הבבלית, כמו גם חייהן העצמאיות של הקהילות האחרות, פסקו, למעשה, מהרגע בו הם עלו ארצה, ובנסיבות שנוצרו, פועלים גורמים שונים המשפיעים על המסורת שהייתה נהוגה שם. גם לשון הדיבור ששימשה את הקהילה
בגלות, כבר איננה דרך התקשורת העיקרית, או הבלעדית, והיא הולכת ונדחקת, הולכת ונשכחת,
הולכת ונעלמת. יש לזכור, כי תהליך טשטוש מהותה המקורית של המסורת מהיר ביותר, ועמו הולכות ומצטמצמות גם אפשרויות התיעוד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה