יום רביעי, 8 באוגוסט 2012

הבת והנדוניה בגלות בבל


מהרגע בו הגיחה ילדה לאויר העולם, היו היהודים מצטערים על בואה. על 'אסון' כבד שנפל בחלקם בהולדת בת, היו אומרים: "חיתי וחדי ללדווא מא תנע'אד" 'אפילו בת אחת לרפואה אינה רצויה'. כמובן, הם
העדיפו 'בן', ממשיך השושלת עליה. רוב הלידות התרחשו בבתים, על-ידי מיילדת מקצועית, שהבעל היה
מזעיק אותה מביתה. אם המיילדת שיילדה את האשה ויצאה מחדר הלידה ולא השמיעה קול צהלולים (הלאהל), ידעו כולם שהיילוד הוא בת ולא בן. כמובן, שהיו מעדיפים 'בן' עליה והיו מנחמיחם את היולדת המאוכזבת: 'שבעזרת השם, בנים יבואו אחריה' "אינשאללה עלא ר'אסה לוולאד", או, 'שהשם יפצה
אותך בבנים' "יעווט'לכ וולאד". הבעל כועס ומאוכזב ומאשים את אשתו בלידתה, כאילו שלח אותה
לשוק לקנות לו 'בן' והביאה לו 'בת'. בעלים רבים היו בורחים מהבית ושולחים להם שליחים, כדי לפייס
אותם.  
אחת הסיבות העיקריות, אז, בקרב היהודים, שהעדיפו 'בן' על 'בת', הייתה "הנדוניה", מילה מקראית
ממקור אכדית קדומה, שפירושה: 'התשלום הניתן בכסף ו/או בשווה כסף על-ידי משפחת הכלה לחתן
לקראת נישואי הבת', כלומר, 'כל הכסף הולך לחתן' "לפ'לוס ענד אל-ערוס". עולה של הנדוניה קשה
היה, כי מיום לידתה של הבת, מתחיל האב לדאוג ולחשוב, איך יוכל לחסוך כסף לנדוניה עבור נישואי
בתו. ככל שהכלה הייתה מבית עני, ולא היה באפשרות הוריה לגייס את הכספים הדרושים לנישואיה,
לא ניתן היה לבחור בעבורה בחור איכותי. במצבים אלה, היו ההורים צריכים להתגמש ולקשור את
חייה עם גבר מבוגר, אלמן, וכו'. עדיף לה אפילו 'בעל מבול עץ', מאשר להישאר בבתוליה ולשבת בדד
בבית: "ר'ג'אל מן עוד אחסן מן קעוד". אם הנערה לא הצליחה להינשא, מכל סיבה שהיא, הייתה
האימא מקוננת ואומרת: "עג'וזה בנתי, כל לבנאת תזווג'ו וט'ליתי אנתי" 'זקנת בתי, כל הבנות
נישאו ונשארת את אתי'.
המחתרת הציונית פתחה צוחר לבחורות להצטרף לשורותיה, לרוב, בידיעת האימהות ולא האבות,
ואיפשרה להן לפרוץ את חומת המסורת העתיקה ולהתנתק מכבלי הנדוניה והשדכנים, שריתקו אותן
משך דורות. המפגשים שהתקיימו בקבוצות מעורבות של בנים ובנות הולידו היכרויות , אהבות ואפילו
נישואין. 

תגובה 1:

  1. שלום רב
    תבורך על היוזמה פרוייקט מבורך ומעניין.בתור בת ליוצאי עיראק אני מגלה עניין רב בהיסטוריה ובמנהגים.למותר לציין כי בניגוד למוסלמים שאצלם מקובל כי הגבר משלם נדוניה לכלה,אצל היהודים כאמור זה היה להיפך.כפי שמקובל בארצות איסלם הבת לא יצאה לעבודולא השתתפה בעול הפרנסה.בכלל הגבילו את בת בין היתר מחשש מהתנכלות הגברים המוסלמיםאשר היו מציקים ומטרידים ורואים ביהודיה טרף קל ללא הגנה.אם אשה התגרשה(לרוב ביוזמת הבעל)או התאלמנה היא וילדיה היו נופלים עול על צוואר משפחתה אשר היו צריכים לפרנסם. לאור כל זאת ברור כי העדיפו בנים אשר עזרו בפרנסת הבית ןמעמדם היה איתן יותר.חשוב ביותר לציין כי רוב היהודים היו עניים מאוד והפרנסה נמצאה בקושי.

    השבמחק