יום שלישי, 25 בספטמבר 2012

קליטתם של עולים יהודים מעיראק בישראל


בין שתי מלחמות העולם, הקימו יהודים אמידים בסביבתה של בירת הח'ליפים ועל גדות נהר החידקל,
רובעים שלמים של וילות ומעונות קיץ מוקפים בדקלים וגני-נוי בסגנון מודרני. השכנים הערבים קינאו
בפרברים מפוארים אלה ובדייריהם וקראו להם "תל-אביב החדשה". הם לטשו עין אל מעונות-הפאר
וחיכו ליום בו יחמסו אותם מבעליהם והיום המיוחל בא עם העלייה ההמונית. רכוש יהודי רב שהוקפא
והוחרם כנכסי נפקדים לאוצר המדינה והועבר לטיפולו של אפוטרופוס ערבי, שנתמנה על-ידי ממשלת
עיראק בשנות ה- 50, נאמד במיליארדי דולרים. חלק מהרכוש שהולאם, נמסר לפליטים פלשתינים 
שהגיעו לעיראק באותם ימים (1). ממשלות ישראל על ראשיהן ושריהן, במהלך השנים שעברו מאז, 
לא עשו  די בכדי לתבוע מארצות ערב, לרבות עיראק, פיצויים על הרכוש שהיהודים הותירו אחריהם, 
עקב נישולם ושילוחם כפליטים מחוסרי כל.
המציאות הקשה שקיבלה את פני העולים ברדתם מהמטוסים שהובילו אותם אל ארץ כיסופיהם,
גרמה להם זעזוע נפשי עמוק. רבבות בתי-אב ומפרנסים מהמעמד הבינוני שנתלשו מבתי מגורים
מסודרים ומקורות מחייה מבטיחים, הובלו במשאיות, מנמל התעופה לוד אל שער העלייה
(בפיהם: שער הדמעות) על נשיהם וטפם כפליטים ממש. לכולם כאב לעמוד בתור ארוך ליד
המטבח הציבורי להשיג מעט חלב או מרק ירקות בשביל האישה והפעוטות המחכים באוהלים
הצפופים. רק מעטים שהצליחו, איכשהו, להוציא חלק מכספם, או היה להם אשראי בנקאי בארצות
חוץ, יכלו להסתדר בכוחות עצמם בערים הגדולות בארץ.

משער העלייה, הובלו העולים במשאיות אל המעברות הנטושות על-פני הארץ, שם גרו באוהלים, 
בבדונים ופחונים. הייתה זו תקופת-מעבר קשה מנשוא בשביל קהילה, שהייתה קפיטליסטית 
מייסודה ומחולקת למעמדות נפרדים מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית. במעברות שררה אוירה 
של דיכאון וייאוש. מפרנסים רבים שבעבר עסקו במסחר זעיר, מצאו עצמם מובטלים, ללא שמץ של
תקוה. מעמדו של הפועל בעיראק, היה בתחתית סולם החברה, ויהודים רבים סלדו מעבודת
כפיים. כעת, גילו לתדהמתם, כי אם ברצונם לחיות, יהיה עליהם להשתמש בזרועותיהם ולעבוד.
בתודעתם של העולים החדשים, חדרה ההרגשה כי הם בודדים במערכותיהם ונעזבים לנפשם.
כאן עמד לה לעלייה העיראקית, כשרונה הבלתי רגיל להסתגל לתנאי הארץ ולאורח החיים בה.
המצוקה הכלכלית גילתה בין המוני יהודים אלה כוחות נפשיים ופיזיים שאיש לא פילל להם. הם
קלטו את השפה העברית במהירות מפתיעה והחלו להשתמש בה. רופאים, רוקחים, מורים, עובדי-
תברואה, אחיות, רואיחשבון, עורכי-דין ופקידי בנקים למאותיהם, עברו קורסים מזורזים, התאימו
עצמם לתנאי הארץ ושובצו בעבודה במקצועותיהם. אלפים מבני המעמד הבינוני קיבלו הכשרה 
מקצועית ויצאו לעבוד בבניין, בשדה ובסדנא. רבים בגיל העמידה וקשישים חדלו להתבייש 
מעבודת כפיים והפכו לפועלים במלוא מובן המילה (2)

(1)  חדד, ע. אבני דרך, 1970.
(2)  פולק, א,נ. יהדות בבל, 1959. מאירי, י. על נהרות בבל, 2002.

יום שלישי, 11 בספטמבר 2012


Religious Room (Hachder - Istadh)



Up to 1830' the cheder (Istadh) was virtually the only educational institution
available to the Iraqi Jewish child. It is remarkable that the Istadh continued
to exist until the end of the World War I, when it functioned only as a 
preschool morning institution for the teaching of Hebrew. However, in the
days of  its prime, the Istadh played a leading role in the education of
children (boys and girls). Girls were not required to study Torah, but some 
parents were known to teach their daughters:"As for the girls, the Talmudic
assumption usually applied that they were not to taught Torah and writing,
but sometimes a way was found of permitting them to learn" (Ben-Jacob. A,
1966).

Education of the Children in the Jewish Tradition

The Jewish community in Babylonia considered the education of its children
a matter of the highest importance. What it still more remarkable is that the 
matter of study, there were no distinctions between rich and poor; all studied 
the same material with the same zeal. In fact, one of the famous Talmudic
saying has it: "Watch over the children of the poor, for out of them will
knowledge come forth".  The Torah itself includes the injunctions: "and thou
shalt teach them diligently to thy children" (Dvarim, 6,7), "And you shall teach
them your children" (Dvarim 11, 19). According to the Torah, the main respon-
sibility for the education of children rested with the father (Masechet  Kidushin,
29,1).

The first program of study for young children was mentioned in the Mishnah,
and was based on the principle of gradual learning, from the easy to the
difficult: "A five year-old to the Mikra, a ten year-old to the Mishnah, a thirteen
year-old to  Bar-Mitsva, a fifteen year-old to Gemara..." (Mishna, Masechet Avot, 
chp. 5,21).

The Istadh was in the house of the teacher (stayee), in which he and his family
lived. He put aside a room and he supplied all its needs.This room accommo-
dated up to fifty children, or more, ranging from 4 to 12 (Ben-Jacob, A,1966). 
The room was meagre and sparse, stifling dark and damp. The furniture in the 
room is plain: low and short benches without back rests. The teacher sat in the 
middle, on a chair upon which he placed a small pillow. Before him stood small
table and on it, a siddur and the Chumash, with his special reed  pen. Next to 
the siddur was a stick that the stayee used to hit the children, when necessary 
(sassoon , D.S., M. bennayahu (ed.), 1956).

The stayee would arrange the children into groups and his assistants were in
charge of discipline, helping children who were having difficulties, bringing 
them from their homes to the cheder and back. The assistant was called the
"Chalifa" (substitute) in Arabic. One of the means of accepted education and 
punishment in the cheder, was hitting the child with strap, stick, or ruler, as 
punishment for lateness, or absence, for lack of concentration and chattering,
and more. The parents were also partners in this "educational method".

The Program and Contentsof Study in the Istadh

The program of study in the traditional cheder usually based only on religious
studies. The teaching of  the Hebrew alphabet and how to read the syllables, 
was done by the stayee with the help of special boards, on which he wrote the 
letters along with the dots (Ashtor, 1961). 
With the rapid changes that are taking place in the methods of teaching, it might 
not be out of place to record here the quaint manner in which the alphabet was 
taught to the young. This was the way of picturing each letter:

א-  That which has four heads
ב-  A window
ג-   That which has a wing
ד-  A hatchet
ה-  She that has her leg cut off
ו  -  A needle
ז -  A pin
ח-  She that has both her legs sound
ט-  She that has her leg in her inside
י -  Your younger sister
כ-   A round window
ל-   The camel
מ-   She whose head in a raisin
נ-    A hook
ס-   A circle
ע-   That which has two heads
פ-   She that has a raisin in her mouth
צ-   Two heads and is bent
ק-   He that has a long leg
ר-   That which is curved
ש-   He that has three heads
ת-   She that has a crooked leg 

sources: Sassoon (1949).

In the 19th - 20th centuries, new and more modern frameworks were 
established in Babylonia, and this included the"Midrash Talmud Torah"
and the "kol Yisrael Haverim" schools, in which more general education 
was given along, with the teaching Hebrew and Arabic. In any event, a 
learning framework in the style cheder still exists in the ultra-Orthodox 
communities. (Ben Jacob, A. 1966).  

יום ראשון, 9 בספטמבר 2012



החדר (אסתאד') בגלות בבל



לפי המסורת, ראשיתו של ה"חדר" מתקופת בית שני בא"י. הראשון שייסד את החדר היה יהושע בן-גמלא,
כהן גדול ששירת בבית המקדש שקבע: "בכל עיר ועיר ובכל מדינה, יש להושיב מלמדי תינוקות שיתחילו
בלימודם מגילים שש או שבע" (1). לעומת זאת, לפי מסכת אבות, תחילת הלימודים בחדר אצל המלמד
מגיל חמש: בן חמש למקרא, בן-עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות..."(2). החובה ללמד את הילדים,
חלה על האב: "מראשית עריסתם, תתנו לה' תרומה לדורותיכם" (3), ועל חינוכם כתוב ב'משלי': "חנוך לנער
על-פי דרכו, גם אם יזקין, לא יסור ממנה" (4).בשפה הערבית הספרותית, מצווה הפתגם: "אל-עלם פ'י
אל-צע'ר, כלנקשי פ'י אל-חג'ר" (לימודים בגיל רך, כמוהם, כחריטה על אבן" (5). והמקבילה לפתגם הערבי,
אנו מוצאים במסכת אבות: "המלמד ילד הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש" (6).
בחברה הבבלית, המלמד ב'חדר' נקרא "מורה" ("סתאיי" בערבית). סתאיי לימד את הילדים תנ"ך, סדר התפילות 
והטעמים והקנה לילד קריאה מדוייקת ורהוטה ומבטא נכון של העיצורים והתנועות, לפי מסורת העדה. דרך ההוראה הקפדנית הבטיחה העברה מדוייקת של המבטא מדור לדור. גם ילדות בגיל הרך השתלבו עם בנים בגילן בחדר,
אם כי, היו מיעוט קטן ולא כל ההורים ששו לשלוח את בנותיהם לחדר.

החדר שכן בביתו הפרטי של "המורה". בדרך-כלל, היה בו שולחן, כסא למורה וספסלים לתלמידים. על שולחנו של
המורה הונחו סידור תפילה ותנ"ך ולידם 'מקל' שטוח קצר ו'פ'לקה', סמל ליראה ומרות, לשמשו בעת שיחוש צורך
להשתיק ילד מתפרע שלא סר למרותו (7). חום הקיץ ב"חדר" הבבלי היה בלתי נסבל. מניפת בד גדולה הייתה תלויה בתקרתו המסויידת והקודרת וממנה יורד חבל פשתן, המשמש להנעתה. ילדים, כל אחד בתורו, משכו בחבל
והניפוה מצד אל צד כדי להשיב רוח ולצנן את המקום. היו בעיראק כמה "חדרים" שאשת המורה הכינה דברי
מתיקה, או, אבקת "סומאק וזעתר", מצמחי תבלינים חמוצים, ומכרה לילדים תמורת פרוטה לשקית.

ידיו של ה'עוזר' למורה (שנקרא בערבית- ח'לפ'ה) היו מלאות עבודה. הוא היה זה שצריך להשכים קום, להוביל
את הילדים מביתם אל ה"חדר" ולהחזירם בגמר לימודיהם. אמנם המורה שילם לעוזרו משכורת עוני תמורת
עבודתו, אך העוזר התחשב במצבו הדחוק של מעבידו והתנחם בתוספת הכנסה צדדית שקיבל מההורים,
ששילמו לו, מפעם לפעם מעות או תשורות, בפרט, בתקופת החגים (8). 

העונשים ב"חדר" היו כבדים. אמצעי עונש מקובלים היה המקל והחמור מכל הייתה הפ'לקה, מוט שחבל לא קצר
משתלשל משני קצוותיו. את התלמיד הסורר השכיב המורה על גבו על ספסל עץ. הוריד את נעליו, הכניס שתי
כפות רגליו הצמודות בין המוט לחבל, סובב את החבל, עד שנמתח בכוח, על רגלי הילד. העוזר, הח'לפ'ה תפס
בשתי קצוות המוט והמורה התחיל להכות במקל על כפות רגליו היחפות של הילד. היו הורים שביקשו מהמלמד
להעניש את ילדיהם הסוררים, שהתפרעו בבית, בפ'לקה, כדי לקיים את מצוות הפסוק: "חושך שבטו שונא בנו" (9).

(1)  בבא בתרא, דף כ'א, עמ' א'. (2)  מסכת אבות, פרק ה', משנה כ'א.  (3)  פרשת "במדבר", ט'ו, כ'א.
(4)  משלי, כב', ו'. (5)  י. מאירי, על נהרות בבל. (6)  מסכת אבות, פרק ד', משנה כ'ה. (7)  בן-יעקב. א. 1966.
(8)  אסף.ד. 2007.  (9)  משלי, יג' כד'.

יום רביעי, 5 בספטמבר 2012

Ezra and Nehemia Program



By 1949, the Iraqi Zionist underground had become well-established (despite many arrests),
and they were smuggling Iraqi Jews out of the country illegally at a rate of 1,000 a month (1).
Hoping to stem the flow of assets from the country, in Mrach 1950, Iraq passed a law of one
year duration, allowing Jews to emigrate on condition of relinquishing their Iraqi citizenship.
They were motivated by "economic considerations, chief of which was that almost all the
property of departing Jews reverted to the state treasury" and also that "Jews were seen as
a restive and potentially troublesome minority that the country was best rid off". Israel was
initially reluctant to absorb so many immigrants, but eventually mounted an airlift operation in
March 1951, called "Ezra and Nehemiah" to bring as many of the Iraqi Jews to Israel, and
sent agents to Iraq to urge the Jews to register for immigration as soon as possible.(2).

From the start of the emigration law in March 1950, until the end of the year, 60,000 Jews
registered to leave Iraq. In addition to continuing arrests and the dismissal of Jews from their
jobs, this exodus was encouraged by a series of  bombing starting in  April 1950, that resulted
in a number of injuries and a few deaths (3).Two months before the expiry of the law,
by which time about 85,000 Jews had registered, another bomb at the Masuda Shemtov
Synagogue killed 3 or 5 Jews and injured many others.

The law expired in March 1951, but was later extended after the Iraqi government froze
the assets of departing Jews, including those who had already left. During the next few
months, all but a few thousand of the remaining Jews registered for emigration, spurred on by
a sequence of  further bombings that caused few casualties but had great psychological
impact.In operation "Ezra and Nehemiah" some 120,000 Jews were airlifted to Israel via
Iran and Cyprus (4).

Iraqi Jews left behind them extensive property, often located in the heart of Iraq's major
cities. A relatively high number found themselves in refugee camps in Israel, known as
Ma'abarot (5).The cash assets alone of the emigrants were valued more than 10,000,000
pounds. Their other assets: lands, business, houses and personal possessions, a formidable
national wealth, accumulated  millions of pounds were likewise to be forfeited. Over a
hundred thousand Jew were suddenly rendered penniless.

(1) Simon , Regular and Lasker, (2003)
(2)  Hillel, S. (1986)
(3)  Pappe, (2004)
(4)  Benjamin, (2007)
(5)  Gale, (2005)

מבצע "עזרא ונחמיה"

מבצע "עזרא ונחמיה"

מבצע "עזרא ונחמיה" של המאה העשרים,הוא מבצע הטסת יהודי עיראק לישראל, קרוי על שמם של "עזרא" ו "נחמיה", מנהיגים יהודים בארץ ישראל ובבל, בתחילתה של תקופת בית שני, תקופת העלייה בשנת 538, לפני הספירה, מבבל לירושלים. עד הקמת מדינת ישראל, חיו בעיראק 135,000 יהודים, מחציתם התגוררו בעיר הבירה בגדאד, מתוך אוכלוסיה ערבית שמנתה 2,5 מליון נפש.

בעקבות החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה של א"י בכ"ט בנובמבר 1948, החלו שלטונות עיראק לרדוף את
היהודים. יציאתם של היהודים מעיראק נאסרה, נערכו פיטורים נרחבים של פקידים יהודים ממשרדי ממשלה
ומהמוסדות הכפופים להם, ננקטו צעדים להגבלת הפעילות המסחרית של הסוחרים והבנקים היהודיים,  בוטלו
כל רשיונות היבוא והיצוא לסוחרים יהודים, שיתקו את חיי הכלכלה של היהודים והוקמו במקומם חברות ערביות.
נסגרו בפני התלמידים היהודים שערי בתי הספר הרשמיים, הפקולטות ומשלחות הלימודים בחו"ל. יהודים אולצו
לתרום כסף, כדי לסייע לכוחות  העיראקיים שנלחמו בארץ-ישראל. המשטרה החשאית רדפה אחר היהודים
בהאשמות שוא שונות:יהודים נעצרו ונערכו חיפושים בבתיהם ויהודים עשירים נעצרו ונקנסו. מאמרי הסתה נגד
היהודים וידיעות בדויות ומסולפות פורסמו בעיתונות באופן קבוע, בעיקר, בעיתון מפלגת "אל-אסתקלאל"
(העצמאות). משום, כך, גברה בריחתם הבלתי ליגלית של היהודים לא"י מעיראק והקיפה אלפים רבים, עד
שממשלת עיראק נכנעה ופרסמה בשנת 1950, חוקה שהתירה ליהודים לצאת מאדמתה, תוך ויתור על נתינותם
העיראקית ואוסרת עליהם לחזור לעיראק בעתיד. 

ב- 10 באפריל 1951, אישר בית הנבחרים בבגדאד חוק המקפיא את רכושם של כל יהודי עיראק, שוויתרו
על נתינותםונאסר עליהם למכור את רכושם, ההקפאה חלה על כל נכס, סחורות בחנויות, ופקדונות בבנקים
וכו'. כתוצאה מכך,     יהודים  רבים בטרם עלייתם, התרוששו ולא נשאר להם כסף לצורך קיום. כל אלה
הובילו, בסופו של דבר, לסיומה  של גלות מפוארת , איכותית ועתיקת יומין, במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה",
בו עלתה בשנים 1950-1952, רובה של הקהילה    שמנתה 120,000 נפש, לארץ ישראל. הקהילה
השאירה רכוש במליארדי דולרים: בתי-ספר, משרדים, מועדונים, בתי-תפילה, דירות, בתים וארמונות,
חוות חקלאיות, מרפאות וקליניקות רפואיות, בתי-חולים, בתי קהילה, ורכוש         אחר. כל זה הולאם בידי ממשלת-עיראק. יהודים שלא עלו לישראל, היגרו לארצות אחרות.

יום שלישי, 4 בספטמבר 2012

Reviving Hebrew Language


Hebrew thus started in the 1920s ideologically supported within the Jewish community and officially recognized by the Mandatory government in Eretz Yisrael, as the language for that community and its schools.

The riots (pogrom - farhud) against the Jews of Babylon that broke out in Baghdad in 1942, left a profound impression on the heart of every Jew, and especially the yong ones, who began to find solotions in the form of illegal immigration, mainly to the Land of Israel. The first cell of the underground Zionist movement in Baghdad was established during the second half of 1942. The purpose was to act within the framework of the youth, to learn the reviving Hebrew language, to educate for pioneering Zionism, and for emigration to the Land of Israel (1).

The waves of new immigration who come to the State during the years 1950 - 1952, learned Hebrew informally or in Ulpanim (intensive programs).Younger immigrations (children going to school, or young addults serving in the army), rapidly became Hebrew speakers, but many immigrants maintained the use of their languages. In many cases, the children became the teachers of their parents in their first attempts to speak Hebrew (2).


Since then. the Hebrew that became the official language of the State of Israel, replaced and eradicated the Arabic Baghdadi language spoken by the Jews of Babylon, who arrived in Israel within the framework of the mass emigration to Israel.

(1)  Bibi, M. (1998)
(2)  Yaron. J. (2007)

יום שני, 3 בספטמבר 2012

השדכנית (אלדלאלה)  


הנישואין אצל יהודי בבל התקיימו על-ידי שידוכין, בדיוק כפי שהיה נהוג בקרב יהודי מזרח אירופה. אולם, מוסד זה
שהיה שליט לגמרי עוד בשנות העשרים והשלושים למאה הקודמת, החל לאבד מכוחו בהדרגה. נוצרו תנאים
להיכרות יותר חופשית בין צעירים וצעירות, אך עדיין בחוגי המשפחה והידידים הזוג לא יכול היה להינשא, ללא
הסכמת המשפחה. מצב זה היה בו משום התקדמות לעומת המצב הקודם: בזמן הנישואין לא היו בני הזוג זרים זה לזו והיכרות כלשהי הייתה קיימת ביניהם, ולא תמיד נזקקו בני הזוג למוסד השידוכין המסורתי או המקצועי. אחד
הדברים שעיכבו היכרויות מחוץ לחוגי משפחה וידידים, הוא היעדר מוסדות לחינוך משותף ולפעילויות משותפות,
וכן, העדר מקומות עבודה משותפים לגברים ולנשים. בשנות הארבעים למאה הקודמת, כבר חלה התקדמות
בתחום זה, במיוחד, בערים בגדאד ובצרה. מספר בנות משכילות חדרו לעבודה בבנקים ובכמה חברות פרטיות
ובילויים מעורבים של צעירים וצעירות בחוגי ידידים מחוץ לבית, נעשו יותר מקובלים. כמה בנות למדו יחד עם
בנים בבית-הספר התיכון המהולל "שמאש" ומורות אחדות הועסקו בהוראה יחד עם מורים בבתי-ספר יסודיים.
אולם כל אלה לא היו תופעות המוניות. "תנועת החלוץ" שקמה בראשית שנות הארבעים למאה הקודמת, הנהיגה,
מראשית דרכה, את הפעילויות המעורבות והייתה גורם חשוב למפגש חופשי של מאות רבות של צעירים וצעירות.
כל ההתפתחות הזאת החלישה, במידה רבה, את מוסד השידוכין המסורתי, אם כי, לא ביטלה אותו כליל והביאה
לבחירה חופשית של בני הזוג מתוך היכרות ואהבה, שקדמו לנישואין.

מוסד השידוכין מילא תפקיד מרכזי וחשוב בחיי הקהילה היהודית בעיראק משך מאות בשנים. השדכנים, בעיקר
השדכניות היו פונים להורי הכלה בדברי חלקלקות, לעיתים, מתובלים במיני שקרים וגוזמאות, על מצבו האיתן
של "התכשיט" המוצע לשידוכין, על נימוסיו היפים, אצילותו והעיקר, ייחוסו. אל הורי החתן, היו פונים ומפליגים
בשבחה של הבת הכשרה, האצילה, הנאמנה, המסורה והיפה (גם אם היא פוזלת), כאשר עיקר מאמצם להביא,
ומהר ככל האפשר, לידי חופה, על מנת לקבל, משני הצדדים, דמי השידוכין. 

השדכנית (אלדלאלה), לא חסכה כל מאמץ לשכנע את הורי החתן, וגייסה פניני לשון מוכרים ושחוקים , כגון:
"אשרי מי שישא אותה" (יא ניאלו אל-יאח'ד'ה), "פניה מאירות  כמו ירח במלוא זוהרו" (ענדא שר'קת וצ",
כני קמר' אבו לר'בטאעש), "תווי פניה עדינים" (שקאלה ניעמי), "אפה דמוי שקד" (אלאנף' לוזאיי),
"עיניה בצבע הטורקיז" (אלעין דה'שאיי), "פיה כצמח ההל" (ת'מא הילאיי) ו"אמהד'בה" (מחונכת) וכו'. 
אם המועמדת שחרחורת הייתה, השדכנית היתה דוהרת בהפלגותיה: "יפה ונלושה בדמה" (חלווה ומעג"ונה
אבדמה), "אי אפשר לגרוע עין ממנה" (מא תנשאל אלעין מינא), "עיניה בורקות" (עיונה תבר'ק), "שיניה
כפנינים" (סנאנה לולו), "כל שד בגודל רימון" (כל דיס  ר'מאנה), וכו'.
השדכנים היו מערימים על המחותנים משני הצדדים. אם למשל החתן המיועד היה תפרן ומכנסיו קרועים,
היה השדכן משאיל לו, באופן זמני, מכנסיים משלו לקראת טקס האירוסין. אם מובטל היה, היה מסדר לו
עבודה זמנית, למראית עין, אצל חנווני בשוק, כמובן ללא תמורה מצד החנווני, רק כדי שיראו אותו ויאמרו
עליו סוחר. במקרה והסתבר, בדיעבד, שהשידוך לא היה מוצלח וחיי הזוג נהפכו  לגיהנום, היו הבריות מצביעים
עליהם ואומרים: "אוי לחתן ואוי לכלה ואוי לזו שעשתה את השידוך" (אבל על חתן ועל כלה ועלא אלי סוות
לדלאלה).

מקורות: "על נהרות-בבל" מאת יהושע מאירי.

יום ראשון, 2 בספטמבר 2012

The first synagogue after exile in Babylonia 


The first synagogue ever created in the world was found in Babylonia. True, we have no exact information about it, apart from tradition, on the foundation of the "shaf Weyativ" synagogue. It relates that King Jehoiachin, who was exiled with the first deportatilon to Babylonia in 597 BCE, took earth and perhaps bricks from Eretz Yisrael, and with them build the "Shaf Weyativ" synagogue in Nehardea. (1)

According to a later tradition of the Jews in Babylonia, this is the selfsame "Great Synagogue" in Baghdad (Tslat Le-Kbiri).  R. Yosef Hayim (1897) did much to substantiate this tradition. He visited Eretz Yisrael and, on his return, brought back to Babylonia several sacks of earth and a stone. He set the stone at the entrance to the synagogue, and whoever entered through it would kiss it. He scattered the earth on the synagogue floor, which was not tiled, and thus, renewed the belief that the "Shaf Weyativ" in Nehardea is no other than the Great Synagogue in Baghdad. (2)

Adjoining the Great Synagogue, there is a large courtyard which is used as a summer synagogue for Divine worship during the hot season. This synagogue is styled by the Baghdadian Tsalat Berraniyi Li-Kbiri (outer Synagogue of the Great) (3).  The division of the synagogue into a winter and summer place of  worship was known to the Babylonian Jews of the Talmudic period. (4)

The Great Synagogue was destroyed from time to time and rebuilt. The last time that happened was in 1855, when it was rebuilt as its original design. According to R. David Sassoon, most of the synagogues in Babylonia were based on the same pattern as Tsalat El-Kbiri. 

The second synagogue in Babylonia, which is of great importance, is the "Synagogue of Hawsal"  (6).It has been taught that R.Shimon bar Yohay says: Come and see how loving Israel is before the Holy One blessed by He, for in every place of  their exile the Divine presence is with them....Where in Babylonia: Abaya says, in the "synagogoue of Hawsal" and in the synagogue of  "Shaf Weyativ" in Nehardea; now do not say here and here, but twice here and twice here. Abaya says: A blessing will come upon me when I am enter and pray there (5) 


(1) Rosh Hashana 24b.
(2) (3) M. Benayahu, 1956 - R. Sassoon David
(4) Baba Bathra, 3b.
(5) Negillah, 29b.