טקס האירוסין נוסח יהדות בבל

עד העשורים השני והשלישי של המאה הקודמת, רוב בני הזוג בקרב העדה הבבלית לא ראו זה את זו

בטרם אירוסין. כשהשדכנים הציעו  בחור על-פי בקשת אבי הנערה, לרוב ללא ידיעתה או הסכמתה, היו 
קובעים עם הוריה מועד למפגש ראשון. מפגש זה שנקרא בפי יהודי בגדאד معاينة (הסתכלות), התקיים לרוב, בביתה של הנערה, שהתכוננה בדריכות לקראתו. 

בהגיע המועד, מגיעה אם הבחור בלויית מקורביה, וכמנהג העדה, מביאים אתם קופסת ממתקים לכבוד

בעלת הבית. למעשה, הממתקים שימשו אמצעי וסימן מוסכם וידוע בקרב הקהילה לתוצאות המבחן,   
שהכריעו את גורל הפגישה. היה ובסיום המפגש, האורחים טועמים מהממתקים שהביאו עמם, סימן
הוא שהיו מרוצים ממראיה ומנתוניה של הנערה. אם לאו, היו קמים ועוזבים את הבית מבלי לטעום
מהממתק.

אם הבחורה נשאה חן, היו קובעים מועד לפגישה עם הבחור, שהתקיימה אף היא בביתה של הנערה.

מצאה היא גם חן בעיני הבחור, היו פותחים במשא ומתן, בשיתוף השדכנית, על גובה הנדוניה והג'האז

(جهاز), שהורי הבת מעניקים לה, וקובעים מועד לאירוסין. טקס האירוסין נערך אף הוא, לרוב, בביתה
של הנערה, בנוכחות רב והבחור מעניק לה טבעת, או חפץ כלשהו, בהתאם למקובל.

על-פי מנהג קהילת בגדאד, לאירוסין היה תוקף של קידושין והמשמעות היא, שאם ירצה הבחור להפר 

את האירוסין, חייב היה לתת גט לבחורה שנחשבת כגרושה, אף על-פי, שטרם קיים יחסי אישות אתה.

מצב זה, הלחיץ את הורי הבחורות, שדאגו לקצר, עד כמה שאפשר, את מועד ההמתנה עד לחתונה.

עתון  היהודי المصباح (המנורה) שיצא לאור בבגדאד בשפה הערבית, בגליונו מספר 98, מיום 12 במאי

1924, כתב במאמר מערכת "נגד המנהג המגונה, לפיו טקס האירוסין אצל יהידי בבל נחשב לחתונה

לכל דבר, ושאם הזוג ייפרד מיד, או בתקופת האירוסין, חייבים הם להתגרש והבחור מתחייב בגט".

בעל המאמר ממשיך ומציין, ש"בכל העולם מתייחסים היהודים לטקס האירוסין כאל תקשורת זמנית,

ורק בעיראק האירוסין לובשים צורה רשמית".

החל משנות השלושים של המאה העשרים ואילך, ועקב פתיחתם של מועדונים ובתי ספר לבנות
מטעם הקהילה, נוצרו אפשרויות להכרה בין מינית, והחלו סימני  מרד מצד בחורות נגד הוריהן,
שלא לקשור את חייהן עם בחורים, שאינן מכירות ושאינן חפצות להנשא להם.