v

שבת נשים (סבת אל-נסואן - سبت النسوان)

אצל יהדות בבל בגולה, השבת הראשונה שלאחר החופה, נקראת "סבת אלנסואן" - שבת נשים), שבה, לפי המנהג, היו הנשים מהסביבה ומהמשפחה באות, כדי להסתכל ולהתרשם מחדרה של הכלה הטרייה, ולסקור את תכולת הנדוניה והג'האז שהעניקו לה הוריה.

בטרם הספיקו הזוג והמשפחה, שחזרו בשבת בבוקר מבית-הכנסת, לסעוד את לבם ב 'סביח' החציל המטוגן והמבריק, בסלט המשובח והביצה של התבית, הבצל, העמבה ורישאד אל-בר (צמח בר חריף). והנה פתאום, גדודים של נשים, מכל הגילים, כמו נחיל של דבורים, צעירות ומבוגרות, שמנות ורזות, מכל צידי הבית הן  צרות, את דלת הכניסה הן דוחפות ופורצות, קרובות ורחוקות, אהובות ושנואות, קבוצות קבוצות, נחפזות וממהרות, צוהלות וצורחות, נדחקות ודוחפות, לא כולן קרואות, אל בית הכלה הן פורצות! לחדרה של הכלה הן נכנסות, עומדות שעות ארוכות, מסתכלות ומרכלות, פותחות את הארונות, בבגדיה ממששות ונוגעות, בחפציה מחטטות, בכליה מפשפשות, בתמרוקיה ובשערותיה הן מביטות, אל 'שבת-נשים' הן באות, כי שבת זו, לפי מנהגי העדה, שלהן היא.

עתון ל"מצבאח" (المصباح - המנורה) בגליונו מספר 23 מחודש נובמבר 1924, עמוד 6, מגנה את המנהג הנפסד של 'שבת-כלה' המתקיים ביום השבת של שבוע החתונה, שבה הנשים מהסביבה ומהמשפחה באות להסתכל ולהתרשם מחדרה של הכלה, ולסקור את תכולת הנדוניה שלה. העתון שואל: "האם תהית לאן הולכות נשים ב- 'שבת נשים' ?  הסכת ושמע! להקות נשים מכל הגילים, נוהרות אל בית הכלה, נכנסות אל חדרה, מחטטות בפרטי מלבושיה וכליה". העתון ממשיך ופונה אל הצעירות המלומדות מבנות העדה, ש"תדאגנה לעמוד על דעתן  ולבטל את המנהג המביש הזה, שמביא בזיון לכלה ולמשפחתה וחודר לתחום הפרט".

החל משנות הארבעים של המאה הקודמת, הלך ונעלם מנהג זה מן העולם.