יום שלישי, 11 בדצמבר 2012


הדקאקאת - الدقاقات (המתופפות)

"דקאקה" מהמילה הערבית (يدق) פירושה: דופק, מקיש, מתופף, פורט על כלי-נגינה, וכו'. הדקאקות היו זמרות יהודיות בגדאדיות, שליוו את שירתן בשני "תופי- דויד" קטנים בצורת קערה מחוברים ביניהם. בלועזית נקראים    “Kettle-drum” ובפי יהודי בבל: "נקארה" (نقارة).

להקת הדקאקות הורכבה ממתופפת אחת או יותר, שהופיעו, בעיקר, בשמחות משפחתיות, כמו טקסי החינה, וגם בחגיגות עממיות מסורתיות, כמו בעליות לרגל (זיארה) של היהודים שפקדו את קברי הצדיקים הטמונים בעיראק. סולנית הלהקה  הצטיינה בקולה הערב, בעוד שיתר חברות הלהקה ליוו אותה בתופים ובשירה. הדקאקות היהודיות היו פופולריות גם בקרב המוסלמים המקומייחם ונקראו להופיע בשמחות שלהם.

ב "מקרא" בולטות דמויותיהן של נשים מתופפות בליווי שירה ומחול. המפורסמת מביניהן היא מרים הנביאה: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" (שמות ט"ו, כ'). על העלמות המתופפות בתהלוכת בני-ישראל בבית המקדש כתוב: "קדמו שרים (המשוררים) אחר נוגנים בתוך עלמות תופפות" (תהלים, ס"ח, כ"ו).  ועל הנשים שבאו להקביל פני הנלחמים משדה הקרב, לאחר שהיכה דוד את גוליית, כתוב: ".. ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל בשירה ובמחולות לקראת שאול המלך, בתופים ובשלישים" (שמואל, א', י"ח, ו'), ועוד.

לילה אחד, או שניים לפני החופה, נהוג היה בקרב יהדות בבל לחגוג את חגיגת  ה"חינה" בקטס בו הוזמנו רק המשפחה הקרובה. את תערובת החינה שמשפחת החתן הביאה יחד עם מתנות וממתקים לכלה, היו מגוללים לכדוריות קטנות ורכות ומניחים אותן על קצה עשר אצבעותיה של הכלה ועל קצה זרתו של החתן המיועד. בדרך כלל, הזמינו דקאקה למאורע, שפרסה מחצלת קטנה, עליה ישבה ישיבה מזרחית ושרה, בערבית יהודית, תוך כדי תיפוף, שירי הלל ותשבחות לכלה ולחתן המיועדים ולמשפחה. ובתמורה, העניקו לה המסובים שטרי כסף ביד נדיבה. אחד השירים שנחרת בזכרונם של יהודי בבל, מתחיל במילים:    ليلة الحنة ما نجوز منا - انشاللة الكنة تتهنا ابعمغا "על (ליל) החינה לא נוותר, נאחל לכלה חיי הנאה ואושר" מנהג זה של הדקאקות החל לדעוך, אט אט בשנים שלפני העלייה ההמונית, עד שנמוג.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה