טקס ברית המילה בקרב יהדות בבל בגולה

בן זכר, בניגוד לבת, שימח את ההורים והמשפחה בלידתו. הבריתות היו מתקיימות, בדרך כלל, בבית היולדת והלילה לפני טקס הברית נקרא "ליל עקד אליאס" -   ليل عقد الياس – ליל קשירת ההדס". הם האמינו בנוכחותו של 'אליהו הנביא' ביום קיום הטקס וגם בלילה שלפניו. שמו של אליהו הנביא בערבית נקרא "אליאס" (ياس - יאס) ובערבית יהודית בגדאדית פירושו "הדס".

גם בקוראן מוזכר אליהו הנביא כ"אליאס" (סורת 'המקנה' 6, שורה 85).

ערב לפני הטקס, הביאו מבית הכנסת את כסא 'אליהו הנביא' כשהוא עטוף בבד קטיפה. הם קשרו בארבע פינותיו ענפי הדס, הניחו עליו 'חומש' ו'ספר זוהר', הלבישו בקרנותיו שני זוגות רימונים של ספר תורה וקישטו אותו בפרחים, במיוחד, בעלי צמח הפיגם (שיח בר ריחני), שנזכר ב'משנה' ( מסכת כלאים, א', ח') ונחשב מועיל כנגד עין הרע. ליל 'עקד אליאס' נחגג בשירה, בזמרה ובריקודים וחצרות הבתים של החוגגים נתמלאו אורחים ושולחנות ערוכים לסעודה.

בעיראק, לרוב, היה הסנדק אבי הבן (שנקרא הבהבן). לפעמים הוא בחר באביו, בסבו או באחד מנכבדי הקהילה. בחירת אבי האב כסנדק ענתה על האימרה הידועה בפי יהודי בגדאד: "אבן אבנכ אבנכ ואבן בנתכ לע - ابن ابنك ابنك وابن بنتك لع – בן- בנך הוא בנך, ובן בתך- לא!. את המוהל הזמינו מבין אלה שהיו מוכרים למשפחה ובעלי נסיון. אגב, המוהלים היהודים בבגדאד היו די מפורסמים שהוזמנו למול בנים גם בקרב המוסלמים.

את התינוק היו מלבישים שמלה רקומה בפסי זהב וכובע תחרה. הגשת התינוק לסנדק (תקדומאיי - تقدومايي) על-ידי אישה נחשבה אצל יהודי בבל לסגולה טובה. זכות זו ניתנה, בדרך כלל, לרווקה, או, לאישה עקרה מבנות המשפחה. אם היא רווקה, איחלו לה שתינשא במהרה ואם עקרה היא, נהגו לברכה: "אינשאללה תפרג' עליכי – انشاللة تفرج عليكي – בעזרת השם תיושעי), או בברכה: "סנת איללח' אתחט'נין וולד- سنت اللخ اتحضنين ولد - (שבשנה הבאה תחבקי בן). היו אף כאלה שהמליצו לאישה עקרה לבלוע את הערלה שהוסרה מהתינוק בשעת ברית המילה, מתוך אמונה שזו סגולה לפוריות. מנהג זה רווח גם כיום בקרב חלק מעדות ישראל. חכמי עיראק יצאו חוצץ נגד מנהג זה, שיש בו משום עבירה מפורשת על ההלכה האוסרת אכילת בשר, או דם אדם (ראה גם "ילקוט יוסף", מהדורת התשס"ז, פרק ח', ט"ז).

היו משפחות ששמרו בקפדנות על הערלה, מחשש שתיחטף בידי אחת הנשים העקרות שביקרו בטקס.

לאחר הברית, על רקע צהלת הנשים (הלאהל), ותוך כדי שירת הפיוט המפורסם: "בסימן טוב, בן בא לנו, בימיו יבוא הגואל", חילקו לקהל המוזמנים 'חלקום' עם 'כעכים', שנאפו במאפייתו של האופה 'עאבד' היהודי בשכונת 'קמבר עלי', שהתמחה באפיית מיני מאפים לחגים ולשמחות. ריחו  של התבלין העיראקי - חואייג' – حوايج נדף מהכעכים ועורר את תאבונם של המסובים.