יום שלישי, 8 בינואר 2013


הבתים ברובע היהודי העתיק של בגדאד

הרובע היהודי התפתח סביב מרכזי המוסדות החינוכיים והדתיים: בתי ספר יהודיים, מרפאות, חנויות, מוסדות ציבור, בתי-כנסת ובקרבת השווקים "חנוני" ו- "שורג'ה". בתוך בגדאד הייתה הפרדה בין שכונות יהודיות, נוצריות ומוסלמיות וחלק מהשכונות היו מעורבות. הבתים בבגדאד העתיקה היו ברובם בנויים מלבנים שרופות, יצוקות מאדמת משקע הנהר (טיט -טין). השימוש באבנים שרופות היה נפוץ בבניין היסודות והקירות ואילו הדלתות והחלונות היו עשויים מעץ. בדרך-כלל, הבתים היו תלת קומתיים, עם גג שטוח סביב חצר פתוחה לשמיים שנתנה מרחב פתוח לדייריה. בחורף הובילו מרזבים עשויים חרס את מי הגשמים מן הגגות אל בורות ניקוז שנחפרו בסמטאות. דלת כניסה כבדה הובילה אל החצר שבצידה הפנימי, והקיפה את הבית על חדריו, מרפסת גדולה (טרמה). הקומה התחתונה של הבית שקועה בחלקה מתחת לפני הקרקע של החצר, ומשום כך, לא הגיעו אליה קרני שמש כלל. מרתף זה שימש מחסה במשך היום מחום הקיץ הלוהט של עיראק, שם איכסנו שימורים ומי שתייה בתוך מיכל חרס גדול (חיב) והמים הסתננו וזלגו ממנו אל כד חרס קטן (נקוטה), ממנה מזגו את המים הצוננים. בתי השימוש, שכונו בפי יהודי בגדאד, 'אדבח'אנה, או 'בית-הכבוד', יועדו לישיבה מזרחית ומוקמו, בדרך-כלל, בקומה העליונה, שבה נבנו גם חדרי השינה והמגורים בהם ניתן לשהות רק בעונת החורף הקרים.

הבתים ברובע היהודי העתיק נבנו צפופים זה לזה וסמוכים זה אל זה וסימטאות צרות עברו ביניהם, רובן ללא מוצא, מה שהקנה להן בטחון כלשהו. אזורים מסויימים, בהם רוב מוסלמי לא היו בטוחים ופחד היה להלך בהם, במיוחד בלילות. השלטונות הציבו בכל סמטה שומר לילה שנקרא (פצואן), לבוש מדי חאקי מהוהים, על חזהו נעוץ סמל כוכב נוצץ מנחושת ועל כתפו מחזיק רובה צ'כי, ארוך קנה, דגם משנת 1898, לא בטוח אם יודע הוא להשתמש בו בכלל. תפקידו היה להדליק את פנסי הרחוב בסימטאות שבאחריותו לקראת החושך, לדאוג לבטחונם של הדיירים ולמנוע התנכלויות מצד פורעים ושודדים. היו נוטרים שהעלימו עין ולעתים אף שיתפו פעולה עם העבריינים.

היות והחום בקיץ בעיראק היה בלתי נסבל, נהגו המשפחות לישון בעונת הקיץ הלוהט על גגות הבתים. הציבו שם מיטות ועלו על יציעיהם במקומות שקבעו להם. היו זוגות נשואים שישנו על מיטות מחופות ברשת צפופה ודקה (כילה), שהקיפה את המיטה מסביב, בגובה של כמטר ומחצה, כדי להשיג את מירב הפרטיות וההגנה מפני יתושים, זבובים ומיני מעופפים עוקצניים.
לפנות ערב, בטרם עלו המבוגרים על הגג, עלו הילדים כדי להעיף את העפיפונים שהכינו, או קנו ולהתחרות ביניהם על גובה מעופם. הילדים גדשו את הגגות והשמיים הפכו למרבד ססגוני של צורות וצבעים. היו ילדים שציפו את החוטים באבקת זכוכית כדי להילחם בעפיפוניהם של ילדים אחרים, לקפד את חוטיהם ולהפיל אותם לכיוונם. הגג מילא תפקיד חשוב בחיי המשפחות היהודיות. בימים הקרים של החורף, הם ניצלו את חום השמש למפגשים משפחתיים ולארוחות, במיוחד, בשבתות ובמועדים אחרים והילדים השתובבו ושיחקו על הגג עם חבריהם או אחיהם.
היו גם מפריחי יונים מקצועיים שהתמקמו על גגות בתיהם. מפריח יונים כזה הציב שובך באחת הפינות בגג והיה עסוק במרבית הזמן בהפרחתן. מקל מנצחים בידו, מסתכל אל על, לא גורע עין מהן ומאיץ בהן בקולות מיוחדים, המובנים רק להן, להמשיך במעופן סביב סביב. וכך, יונים אחרות מהסביבה מצטרפות ללהקה ומגיעות לשובכו ונשארות עם החבורה הותיקה. באמצע הגג הכין מלכודת: סל נצרים גדול, מונח במהופך, עם פתח לכניסת יונים תועות או מזדמנות , פיזר בתוכו גרעינים שיובילו לפיתויין ולכניסתן ולבסוף ללכידתן. ילדי הבית תפסו מרחק, עשו תצפית וציפו בשקט ובדומיה אחר המתרחש. 

בראשית שנות הארבעים, פיתחו יהודים, בעלי אמצעים, במהירות רבה, איזורים יוקרתיים חדשים מדרום לעיר בגדאד. רבעים אלה נבנו בסגנון אירופאי, עם איזורי וילות בתכנון ובממדים מרשימים, ונבנתה טיילת שלצד נהר החידקל שהייתה זרועה בתי קפה רבים, שיושביהם גברים בלבד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה