vתמורות שחלו במלבושי
הנשים היהודיות בגלות בבל
המשפחה הבבלית שמרה על רמת חיים מסורתית גבוהה,
על חיי צניעות האישה ועל טוהר חיי המשפחה, ומעמדם של ההורים היה דומיננטי. אומנם,
מעמדה של האישה היהודיה היה שונה מזה של האישה המוסלמית, והיה פער בין החברה
המוסלמית הפטריארכלית לזו היהודית, שהיתה פתוחה יותר ושמרה על ייחודה, אך, בשל
דרישת הקוראן מן הנשים המוסלמיות שלא להראות את פניהן בפני זרים ולהסתיר את גופן (1), נהגו גם הנשים היהודיות, כמנהג הנשים המוסלמיות להסתיר
את יופיין ולכסות את גופן, מכף רגל עד ראש, בתוך 'עבאיה', שמלת משי שחורה,
ואת פניהן הליטו ברעלת 'פושי' שחורה, שהשאירה את עיניהן חשופות לסביבה,
בבחינת 'רואה ואינה נראית'.
גם במקורותינו מוזכר 'הצעיף' במקומות רבים. באחד
מהם, למדים אנו, מדברי חז"ל, על רבקה ותמר שנתכנסו בצעיף ובשכר על צניעותן
זכו הן לתיאומים. על רבקה אמנו
נאמר: "ותקח הצעיף ותתכס" (בראשית, כ"ד,
ס"ה), ועל תמר נאמר: "ותכס בצעיף" (בראשית, ל"ח, י"ד). רבי יונתן בן עוזיאל (2) קרא לצעיף שבפסוק זה 'רדיד' ורבנו סעדיה גאון קרא לו 'סדין גדול המכסה את גוף האישה'. זהו למעשה אותו סדין , הדומה לעטיפה העשויה משתי יריעות בד
מחוברות לאורכן, שנקרא 'איזאר', שנשות יהודי בבל הנשואות עטו על גופן בשבתות
ובחגים. ה'איזאר' נארג בחוטי משי וחוטי מתכת (זהב או כסף) ונכלל בתכולת הנדוניה שסיפקו
הורי הכלה לבתם. יחד עם האיזאר, נהגו
הנשים היהודיות לכסות את פניהן ב'חיליי'. זוהי רשת כהה ונוקשה, ארוגה משערות זנב סוס, ונראית כמסך
שחור המכסה את פני האישה. יהודי בבל נהגו לכסות אישה שנפטרה ב'איזאר' שלה, ולאחר
הקבורה, תרמו אותו כ'פרוכת' לבית- הכנסת. היו נשים ששמרו על ה'איזאר', הצליחו
להביא אותו בעלייה ארצה ותרמו אותו למוזיאון שהוקם ליד 'מרכז מורשת יהדות בבל'
באור-יהודה.
גם רבנו, הבן איש-חי (הרב יוסף חיים זצ"ל),
מצטט את המקורות וכותב בספרו 'חוק הנשים'(3) (قانون النسا) : "המלבושים הצנועים הוא הבגד המצניע האישה מכל
צדדיה ויעטפה ויכסה מכתפיה ועד עקבי רגליה, והנשים יישארו במלבוש השמלה העוטפת את
כל הגוף, ואפילו הם נשים זקנות".
עם תחילת החינוך המודרני בסוף המאה ה-19 ובתחילת
המאה ה-20 עם הכיבוש הבריטי ופתיחת בתי ספר גם לבנות, נבקעו סדקים בחומת הצניעות, והאישה
הלכה והשתחררה מהצעיף, בעיקר, בתוך הסביבה היהודית ואט אט, חדרו לאופנת הגברות
תלבושות אירופאיות והנשים היהודיות החלו להתהדר בהן.
(1)אורי רובין,
הקוראן, פרשת 'האור', סורה 24, פסוק 31: "ואמור למאמינות כי תצנענה את מבטן
ותשמורנה על תומת ערוותן, ולא תחשופנה את שכיות חמדתן, מלבד הנגלות שבהן, ותכסינה
ברעלותיהן את חזותיהן...".
(2)רבי יונתן בן
עוזיאל, מגדולי החכמים בימי בית שני, תירגם את הנביאים לארמית ורבים עולים אל קברו
ליד היישוב 'עמוקה', כסגולה למציאת זיווג.
(3) מוצפי - רבנו,
'חוק הנשים', פרק יז'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה