יום שני, 25 בפברואר 2013



 The Demographic Distribution and Languages Spoken by Iraqi Jew
   The Jewish community in Iraq consisted of an Arab majority and a Kurdish minority. Geographically, Arab Jews lived in the central and southern area and Kurdish Jews lived in the northern regions. Linguistically, Arab Jews spoke a Jewish-Arabic dialect derived from the old Arabic vernacular combined with Aramaic and Hebrew, while also incorporating some Persian and Turkish words. The Kurds Jews, on the other hand, spoke an unwritten Jewish neo-Aramaic dialect regarded as holy being mainly derived from the Aramaic translation of the Hebrew Bible (targum-תרגום) combined with Kurdish, Turkish, Arabic and Hebrew expressions. However, the Arabic and the neo-Aramaic vernaculars respectively spoken by Arab Jews and Kurdish Jews differed from those spoken by the other speakers of these two languages in vocabulary, syntax and pronunciation. As a result, most Iraqis could easily recognize the ethnic identity and religious affiliation simply by conversing with them. This ethnic and linguistic division within the Jewish community hindered the social and economic communication between the Arab and Kurdish Jews until well into the early 1900s. Although  later in the century, many Kurdish Jews began to migrate to Baghdad and Basra, where they found employment in various occupations (1).

As children, we lived in a house owned by a Kurdish family who moved to Baghdad from Kirkuk . The house was located in the “Torat Street” in the old Jewish quarter in Baghdad. The house was built in the typical Iraqi style with an open courtyard surrounded by the two stories and a paved root. As the house had more rooms than the owners needed, they let the vacant rooms, usually to more than one family. In this house my parents rented two bedrooms, where we stayed for a number of years. There was no written contract between the parties apart from a verbal agreement regarding the rent and its duration.

 An ancient tradition relate that the Jews of Kurdistan (יהודי קורידסטאן) are the descendants of the Ten Tribes from the time of the Assyrian exile. Jews of Kurdistan are the ancient Eastern Jewish communities, inhabiting the region known as Kurdistan in Northern Mesopotamia, roughly covering parts of Iran, North Iraq, Syria and eastern Turkey. The Jews of Kurdistan lived as closed ethnic communities. Their clothing and culture is similar to neighbouring Kurdish Muslims and Christian Assyrians.
Since the early 20th century, some Kurdish Jews had been active in the Zionist movement. One of the famous members of Lehi    לחי -(Freedom Fighters of Israel) was Moshe Barazani (1928-1947), whose family immigrated from Iraqi Kurdistan and settled in Jerusalem  in the late 1920s. Moshe Barazani joined Lehi while still very young, first putting up posters as a member of the youth division and then later, as a fighter, as part of the Lehi combat unit. He was arrested during curfew, charged with conspiracy to murder British Brigadier and sentenced to death by hanging, by a British military court on April 21, 1947. However, before the execution, he and his comrade Meir Feinstein committed suicide in their cells in the central prison in the Russian Compound in Jerusalem, with improvised grenades which had been smuggled inside oranges.

The vast majority of Kurdish Jews were forced out of Iraq and evacuated to Israel in the early 1950s  together with Iraqi Jews community. However, they live in their own neighbourhood in Israel and still celebrate Kurdish life and culture, including Kurdish festivals, customs, and music in some of its most original forms.
(1)Hisham Chreih, American University of Beirut, “Jews in Modern Iraq”, 2010, p. 5-7.


יום חמישי, 14 בפברואר 2013


"משנכנס אדר מרבין בשמחה" (מסכת תענית, כ"ט, עמוד א')

חגיגות פורים בקהילת בבל בגולה
חג פורים, בערבית בגדאדית عيد لمجلة - עיד למג'ללה (חג המגילה), מקורו אינו בתוקף החוק המקראי, אלא, מתוקף הלכתי אותו תיקנו חכמינו  ז"ל. 'פורים' מהמילה 'פור' (גורל) שהפיל המן, כדי לקבוע את החודש והיום בו הוא ישמיד את היהודים ( מגילת אסתר, פרק ט', כד'-כו'). חז"ל קבעו ארבע מצוות לקיום החג: "קריאת המגילה", "משלוח מנות איש לרעהו", "מתנות לאביונים"  ו"סעודה ביום החג".
קריאת המגילה – את מגילת 'אסתר' חייבים לקרוא פעמיים. פעם בליל החג ולחזור ולשנות אותה בבוקר החג (תלמוד בבלי, מתוך 'תהלים' פרק כב', פסוק, ג'). קהל רב, גברים, ילדים, טף ונשים גדש את בתי הכנסת הרבים ברחבי עיראק כדי לשמוע את המגילה, שנקראה מתוך מגילה מגוללת עשויה קלף, מפי חזנים בנעימה בגדאדית מיוחדת בטעמי המקרא. הקהל הקשיב קשב רב ועקב אחר קריאתה. כל אימת שהחזן הזכיר את השם 'המן', רעש המקום מהרעשנים, הקשקשנים ואקדחי הקפצונים למיניהם שבידי הילדים. המבוגרים היכו בידם על השלחנות ורקעו ברגליהם על רצפת בית-הכנסת.      
משלוח מנות - לפי ההלכה, חובה לשלוח לפחות שתי מנות איש  לרעהו. המנות שנשות בגדאד שלחו, כללו מיני מאפה וממתקים מיוחדים לחג שאפו בבית, או שקנו ממגדניות בבעלות יהודים שהתמחו באפייתם (שקרצ'י- شكرجي) וכללו לדוגמא: סמבוסק אבשכר سمبوسك ابشكر (כיסוני בצק בתנור ממולאים סוכר, אגוזים, או שקדים), שקרלמה شكرلمة (כדורי בצק אפויים בחמאה וסוכר ומעליהם במרכז, שקד), מלפוף  ملفوف (גלילת בצק עלים אפויה, ממולאת שקדים וממותקת בסירופ  סוכר), בקלאוה  بقلاوة (מאפה עשוי משכבות בצק עלים ואגוזים, בוטנים או שקדים, בתוספת סירופ  סוכר), סמסמיי  سمسميي (מאפה מסומסום  בצורה שטוחה, בתוספת  סוכר, או דבש, חתוך בצורת ריבועים או מעוינים), זנגולה  زنكولة (עוגיות ספיריליות, עשויות מבצק קל, טבולות  בשמן רותח ובסירופ סוכר), לוזינה لوزينة (ממתק חבושים עשוי מעיסה מאודה ושטוחה, בתוספת סוכר, הל ושקדים כתושים), חלקון  حلقون (רחת לוקום, עשוי מסוכר, ג'לטין, אגוזים או שקדים, מיץ תפוזים, חתוך לקוביות, ומגולגל בסוכר), מלבס  ملبس (שקדים בעיקר, מצופים בשכבה של  סוכר לבן  או צבעוני), ועוד......                                                                           
בבוקרו של יום פורים, התרוצצו ברחובות בגדאד נערות ונערים, אצים רצים, שמחים ועליזים, לדמי פורים  הם מצפים, בידיהם הללו אוחזים מגשים גדולים, במפיות רקומות  הם מכוסים,  מלאים וגדושים במגדנים, שנשות בגדאד החרוצות הכינו לקראת המשלוחים, לקרובים, לשכנים ולחברים. אישה לרעותה עושות חליפין, זו עם זו במיני ממתקים ומאפים.
מתנות לאביונים -  בפורים התרבו הקבצנים וצבאו על הבתים. לא נגרע חלקם במתנות, בכסף, בארוחות ובדברי מאפה שנידבו  להם  כדי לקיים מצווה זו.
סעודה ביום החג -  מצווה לסעוד ולשמוח בפורים ולעשות אותם  "ימי משתה ושמחה" (מגילת - אסתר, ט', כב'). הסעודה הנה הודייה על הנס שאירע ליהודים ביום זה והאכילה ושתיית יין הם חלק ממאפייניו. לא נפקד גם מקומם של השבחות והפיוטים שחוברו במיוחד ליום זה, ביניהם: "שימני ראש על כל אוייבי ותשמחני", "עזר מצרי היית", ועוד. בעקבות הפור (הגורל) שהפיל המן, נהגו היהודים לשחק ביום זה משחקי גורל, בעיקר קלפים (כמו 'דוסה', או 'נקש אל-יהוד'), בסכומים קטנים שההורים חילקו לילדים כדמי פורים. להקות להקות של מנגנים בכלים שונים, מוסלמים ויהודים, הסתובבו ביום החג בין בתי היהודים  כדי לשמח אותם ולהנעים להם את חגם. אחת מהלהקות הייתה מלווה בקוף שרקד וקפץ לצלילי המוסיקה, עשה מיני להטוטים ולבסוף הוריד את הכובע מעל   ראשו, והושיט אותו פתוח שלתוכו שלשלו את התרומות.                                                                                                            בבתים הסתובבו גם מוקיונים. המפורסם מביניהם נקרא 'נאג'י אל-אקע' (נאג'י  הקירח), שהיה לבוש בבגדים מרושלים ומסורבלים, רקד ובידח את אנשי הבית, וכל פעם שהרים את כובעו וגילה את פדחתו, צחקו הילדים ושרו לו את השיר: נאג'י אבו קר'עה, טלעת קר'עתו, חכמת אלג'יג'י אלא תנקר'ו (נאג'י הקירח גילה פדחתו והתרנגולת החליטה דווקא לנקר  אותו), או: הד'א נאג'י אלאקע ופנטרונו למר'קע ולביסו ג'וא באטו ועלא מר'אתו יתווקע (זהו נאג'י הקירח ומכנסיו המטולאים ומתחת לבית שחיו מבצבצים התחתונים ולפני אשתו מבקש הוא תחנונים).
הילדים התחפשו לדמויות שונות בעזרת תחפושות מגוונות ומסכות, שרפו בחצרות הבתים את דמותו  של המן הרשע שעיצבו אותה מקרשים, הלבישו אותה, הדליקו מדורות והשליכו את הדמות לתוכן. כולם יחד הסתופפו מסביב וצעקו בקול רם:  هذا همان لمجلة طبقت علينو السلة !    הד'א המאן למג'לה, טבקת עלינו אל-סלה! (זהו המן של המגילה, נפל בפח אותו הוא טמן!).   


יום שישי, 8 בפברואר 2013


שמירת שבת בגלות בבל

המוסלמים בעיראק כינו את היהודי שקידש את השבת  ابن السبت - בן השבת  (הקוראן,   אלניסא)*. סוחרים מוסלמים שהיו בקשרי מסחר עם סוחרים יהודים, או, שהיו להם עסקים ברובעים היהודיים בעיראק, נאלצו אף הם לסגור את עסקיהם בשבתות ובחגים. היהודים לא נגעו בכסף ביום שבת והפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם ביום זה. לכן, כאשר מוסלמי  סיפר על מוסלמי שפשט רגל, היה משווה אותו לחסר כסף, כמו יהודי ביום שבת:          افلس من اليهودي يوم السبت.  

ישראל בן-יוסף בנימין**, יהודי מאירופה שביקר בבגדאד קרוב לשנת 1850, כתב בספרו אודות שמירת השבת: "ביום הששי בשעה השלישית אחר חצות היום, ישבותו כל ענייני מסחר וקנין אצל יהודי בגדאד ודלתי בתי המסחר תסגרנה. כל איש ילך לביתו יחליף שמלותיו, וימהר לבית- הכנסת לקבל השבת בתפילות ותשבחות, ואז ישוב לביתו ובחברת בני משפחתו ישיר שירים וזמירות לכבוד יום השבת וישתה יין המשמח לבב".

קבלת שבת הייתה אירוע מיוחד וחגיגי בעיראק והבתים ברובע היהודים הישן שקקו חיים. בכל יום שישי עלו ניחוחות התבשילים והמאכלים המיוחדים שהוכנו לקראת שבת, הדיפו ריחם ומילאו את חלל הסמטאות הצרות מן הקצה אל הקצה. הנשים הדליקו נרות שבת במנורת  שמן תלוייה (קיראיי), העשויה מקערת זכוכית ונתמכת בשלוש שרשראות וכיפה עם וו לתלייה. בתחתית הקערה ניצב חישוק עגול עם שבע פתיליות להדלקה.

קהל רב לבוש במיטב מחצלותיו צעד לכיוון בתי- הכנסת הרבים שהיו פזורים בשכונות, מברכים איש את רעהו בברכת 'שבת שלום' ונענים ב 'שבת שלום ומבורך'. בבתי הכנסת מצטרפים המתפללים, מזמן לזמן, לזמרת החזן ושרים בהתלהבות את 'פני שבת נקבלה'. בתום התפילה, חוזרים הביתה ובני המשפחה מתייצבים סביב שלחנות ערוכים ובעל הבית פותח בניגון ובהטעמה ב 'שלום עליכם מלאכי השלום', ממשיך ב'אשת חיל מי ימצא', פזמון המהלל את בעלת הבית, ומסיים בקידוש על היין. בתום הארוחה, שרים את הפזמונים: 'דרור- יקרא', 'יום השבת', 'אדון עולם' ועוד, כשלכל פזמון ניגון מיוחד משלו. עד היום, קיימת מסורת, בקרב  קהילת  בבל בישראל, לשיר את הפזמונים האלה במוצאי שבתות בבתי הכנסת של העדה, לפני תפילת ערבית.   

בשבתות בבוקר, רובם נהגו ללכת מוקדם, לפני הזריחה, לבתי הכנסת לתפילת 'שחרית ומוסף'. השמשים של בתי הכנסת היו משכימים קום, עוברים בין הבתים בשכונות, דופקים בדלתות ומעירים בקולם הרועם את הגברים, לפי שמותיהם, לקום לתפילה.

(*)  אורי רובין, הקוראן – סורה 4, 'הנשים', פרק 154, עמ' 86.                                                                                 
(**) ישראל בן-יוסף בנימין (בנימין השני), "מסעי ישראל", עמ' 46. 

יום שלישי, 5 בפברואר 2013



אמונה דתית בקרב יהדות בבל בגולה

רבי בנימין מטודלה היה הראשון מבני אירופה אשר סייר בחלק גדול מהארצות אשר היו בלתי מודעות בימיו. במשך שלוש עשרה שנה (1173-1160), הוא ביקר ב-300 ישובים. בין היתר, תיאר את מסעו לבבל, שם מצא יישובים יהודיים רבים וקהילות פורחות . בבגדאד היו אז, לדבריו, כארבעים אלף יהודים והיו בה עשר ישיבות ו-28 בתי-כנסת ורבנים רבים. מנהיג היהודים היה דניאל בן חסדא, ראש הגלות וברשימותיו תיאר בנימין מטודלה, באריכות, את הכבוד הרב שהיהודים רחשו לראש הגלות.

למעשה, החברה העיראקית הייתה חברה דתית בייסודה והדת מילאה בה תפקיד חשוב, הן בחיי היחיד והן בחיי הציבור. מבחינה זו, הקהילה היהודית לא הייתה שונה מן החברה הכללית  ואף מנהיגות הקהילה הייתה דתית. עם זאת, יש לציין, שלא הייתה בבגדאד קנאות דתית , לא אצל המוסלמים ולא אצל היהודים.

מלבד שלושת הייסודות הדתיים שהיו מקובלים על רוב היהודים שם: דיני אישות לפי ההלכה, שמירת שבת ומועד, וקיום דיני כשרות, לא דיקדקו היהודים בקיום פולחן וטקסים דתיים, הם הסתפקו בתפילות והרוב הלכו בדרך-כלל בגילוי ראש. ההשפעות הדתיות על החינוך היהודי הלכו ופחתו, בעיקר, בעשור האחרון של המאה ה-19. התגברות מגמת החילון בחברה היהודית, עקב ריבוי המשכילים בקרבה, הקשרים הרבים שהיו עם מדינות אחרות על-ידי סחר חוץ, שרובו ככולו היה בידי היהודים, ואמצעי התקשורת החדשים, הפכו את החברה השמרנית והמסורתית הסגורה לחברה פתוחה להשפעות ודעות חדשות, עקב עליית רמת החיים הכללית של היהודים.

י. מאירי, 'הדים מבבל', עמ' 8.