חג הפסח בגלות בבל

פסח הוא הראשון מבין שלושת החגים הנקראים בתורה "שלוש רגלים" והם פסח, שבועות וסוכות. חגים אלה נקראים 'שלוש רגלים', מכיון שבהם היו נוהגים בני ישראל לעלות לירושלים בתקופה שבית המקדש היה קיים. חג הפסח נקרא: "על אשר פסח ה' על בתי ישראל במצריים בנגפו את מצריים ואת בתינו הציל"(שמות י"ב, כ"ז). יהודי בבל קראו לחג פסח בערבית בגדאדית  עיד לפטיר', על-שם הבצק שלא הוחמץ. לחג הפסח עוד שמות: "חג החרות" לזכר יציאת מצריים והפיכתם של בני ישראל מעבדים לבני חורין, "חג האביב", החל בחודש אביב, שהוא  גם חודש הפריחה והלבלוב, ובו מתחיל קציר התבואה הראשון (דברים, ט"ז, א'), "חג המצות" משום ש"בצקם של בני ישראל טרם הספיק לתפוח, עקב יציאתם החפוזה ממצריים וגם צידה  לא עשו להם (שמות, י"ב, ל"ט). החג מתחיל ב- י"ד בניסן בערב ונמשך שבעה ימים. בעיראק נמשך שמונה ימים. שני הימים הראשונים הם ימי חג מלאים, כי מתווסף יום-טוב שני של גלויות.

ההכנות מתחילות ימים רבים לפני החג. מוציאים את תנורי האפייה אל חצרות הבתים ויוצאים אל השוק לקנות את החיטה ב"שוק החיטה" (סוק אל-חנטה). בעלי החנויות בשוק ברובם מוסלמים, שבפתח חנויותיהם שקי חיטה מסודרים אחד ליד השני וחלקם העליון פתוח, כדי להציג את סוגי החיטה לראווה. בהגיע החיטה הביתה, החלו הנשים למיין אותה על-ידי הפרדתה מן השעורה והתבן שדבקו בה, בטרם העברתה לטחינה בטחנת הקמח בבעלות יהודית, אשר הוכשרה, לשם כך כל-ידי הרבנות. הנשים כתשו את החיטה בג'אוון (جاون), כלי כתישה מגזע עץ עבות, חלול בצידו האחד, ומהווה כעין מיכל לתוכו שופכים את החיטה, ודופקים במוט את הגרגירים, כדי להשיל את התבן שדבק בהם. השלב הבא, הוא העברת ערימות, ערימות של חיטה אל תוך מגש גדול (ציניי- صينيي) וכאן מתחילה עבודת הבירור על-ידי פיזור  הגרגירים באופן שניתן ללקט מהם את התבן, או השעורה, ולהסירם מן המגש.

ביום האפייה היו המבוגרים משכימים קום כדי ללוש את הקמח ולהבעיר את התנור בחבילות זרדים, אשר הבדואים קוששו בשדות, ערמו אותם לחבילות ומכרו אותם ליהודים.                                                                                             מיד התיישבו כל בני המשפחה ליד דרגשים נמוכים והחלו לשטוח את הבצק לשכבות דקות לפני אפיית המצות בתנור, שבערבית בגדאדית נקראו ג'ע'אדק – جغادق. טקסי הגעלת הכלים התקיימו בחצרות הבתים, לפני החג, יבדיקת החמץ בלילה שלפני ליל הסדר.

ליל הסדר נחשב לטקס המשפחתי החשוב ביותר אצל כל יהודי. הנשים הדליקו נרות לפני כניסת החג, הכינו שולחנות ערוכים עם מצות וקערת פסח, וחיכו לבואם של הגברים והילדים מבית- הכנסת. לאחר הקידוש, כל המשפחה התקבצה לומר את ההגדה ולקיים את מצוות "והגדת לבנך", סיפור יציאת מצריים, כדי להעביר את המורשת ואת הזכרון לדור הבא. ההגדה של פסח שיהודי בבל קראו בה, הייתה מקושטת ומאוירת עם תרגום מלא של הטקסט מארמית ועברית לערבית בגדאדית מדוברת. הנוסח הבבלי של ההגדה הוא הבסיס להגדה שנערכה בבבל בתקופת הגאונים. גם בהגדה של ימינו, נותר הנוסח הבבלי בעינו, ללא שינויים מהותיים, רק שנוספו לו במהלך ימי הביניים מספר פיוטים לחג.

 אב הבית היה קושר את האפיקומן על חזהו של אחד הילדים. שומר האפיקומן יוצא החוצה, מתחפש לנווד, חובש מצנפת לראשו, שם ילקוט על שכמו ודופק בדלת במקלו. משנכנס, מתנהל דו-שיח בינו לבין אביו בזו הלשון:

האב - מניין באת?        (מנין ג'ית?)                                                                                                            
הבן - ממצריים.                                                                                                                                    
האב- ולאן אתה הולך? (לוין קתר'וח?)                                                                                                         
הבן – לירושלים.                                                                                                                                     
האב- היכן הצידה לדרך? (וין זיוודתכם?)

ומיד, כולם פורצים בקול בשירת "מה נשתנה" וממשיכים לקרוא את פרקי ההגדה גם בטקסט המקורי שלה, עברית וארמית, וגם בתרגום בערבית בגדאדית. בסיום הקריאה וגמר הסעודה, כולם שרים ביחד את הפזמונים המיוחדים לחג: 'מלך גואל ומושיע', 'נכון לבו איש הוא ירא', באותו ניגון ששרו אבותינו. בימי החג עורכות המשפחות ביקורים הדדים לברכות ולאיחולים ומתכבדים בממתק ה-מסאפאן – مسفان העשוי מסוכר ושקדים.