יום ראשון, 14 ביולי 2013



תשעה באב בגלות בבל (*)


תשעה באב (ט' באב) הוא יום תענית מדרבנן, המציין את זכרון חורבן שני בתי המקדש. הימים המתחילים בשבעה עשר בתמוז ומסתיימים בתענית 'תשעה באב', נקראים "ימי בין המצרים" . בימים אלה הנזכריחם במגילת 'איכה' (א', ג'), חלים דיני אבלות שונים על חורבן הבית.

בעיראק, בימי 'בין המצרים', בקרב היהודים, לא התקיימו נישואין, בשר לא בא אל פיהם ואסור היה להם ללבוש בגדים חדשים, או לגהץ בגדים. הנשים לא כיבסו בגדים והגברים לא הסתפרו ולא התגלחו. המחמירים ישנו בליל 'תשעה באב' על מחצלות והניחו לבנים מכוסות ביריעות מתחת לראשיהם, כדי להדגיש את הרגשת הצער והכאב על חורבן הבית. כמו-כן, חל איסור על שתיית יין ושכר, כדרישת חז"ל: "משנכנס אב, ממעטים בשמחה" (משנה תענית, כ"ו, ב').              

צום 'תשעה באב' נמשך משקיעת החמה של היום שלפניו ועד צאת הכוכבים בט' באב. במהלך הצום חלים מספר איסורים, ביניהם איסור לאכול בסעודה המפסקת יותר מתבשיל אחד. היו נוהגים לאכול אורז עם עדשים, הן משום צורתם העגולה, המסמלת את מעגל החיים, והן משום שעדשים נחשבים, אצל יהודי בבל, למאכל אבלים. כמו כן, נאסרה הרחיצה ומשיחת הגוף בתכשירי טיפוח, וחל איסור על קיום יחסי מין ונעילת נעליים העשויות מעור.

לאחר הסעודה המפסקת, נהרו כולם, גברים, נשים, טף וילדים אל בתי הכנסת הרבים שברובע היהודי הישן בבגדאד ומחוצה לו. הרבה מהם התפללו בבית הכנסת הגדול "צלאת לכבירי" שהוא מן העתיקים בבגדאד. לפי המסורת, הוא נבנה על-ידי יהויכין מלך יהודה בעפר שהובא מירושלים החרבה.                                                                                                                

קרוב לכניסה המרכזית של בית הכנסת, קבועה אבן קטנה בקיר ועליה חרוטות המילים "אבן מארץ ישראל". האבן הובאה מארץ-ישראל על-ידי הרב הבגדאדי הגאון, יוסף חיים ז"ל בשנת תרכ"ט (1869). הוא הביא עמו גם שקים אחדים של עפר מארץ הקודש ופיזר אותם על קרקע בית הכנסת, שלא הייתה מרוצפת.

בערב תשעה באב, חלק מהמתפללים, בוחר לו לשבת על רצפת בית- הכנסת, במקום על הספסלים, לאות אבל, כשקראו, בעצב ובתוגה, את מזמור קל"ז בתהילים: "על נהרות בבל,   שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון...".


(*) הכינוי "תשעה באב" שימש בגולת בבל, בהשאלה, בשימוש כללי בחיי היום-יום, ומצביע על אדם שאינו שמח בחלקו, בכיין ומקונן סדרתי. כשאמרו על מישהו: (ויצ"ו תשעה-באב), התכוונו לומר ש'פניו בוכיות'. כמו כן, שם המגילה "איכה", מסמל צרות ופורענויות. כשאמרו על מישהו: (קרא איכה), לא התכוונו לומר שהוא קרא את המגילה, אלא "הוא תינה את צרותיו ברבים".    וכך מצוי הצירוף "איכה ותשעה-באב", הנאמר על אדם המתאונן על צרותיו וכולו בכי ונחי.  

תגובה 1: