יום שישי, 30 באוגוסט 2013



'ראש השנה' בגלות בבל


ראש השנה שחל ביומיים הראשונים של חודש תשר"י, הוא ראשיתה של שנה חדשה ובסיומה של תקופה, שבה עורכים המאמינים חשבון נפש ומבקשים    סליחה על חטאים שנעשו בשנה שחלפה: "תכלה שנה וקללותיה" בערב ראש השנה, לאחר תפילת ערבית, חוזרים המתפללים מבית הכנסת ומוצאים את השולחנות ערוכים, כדת וכדין על-ידי נשות בבל, עליהם מונחים המאכלים  המיוחדים שנקראים בפי הבבלים "הברכות", בשל התפילות הנאמרות עליהן בחג.      

מאכלים אלה, מסמלים תקוות ובקשות לקראת תחילת השנה החדשה: "תחל שנה וברכותיה". המתוקים מביניהם, כמו תפוח בדבש מסמלים את השמחה שמייחלים שתשרור בשנה החדשה "שתתחדש עלינו שנה יטובה ומתוקה כדבש". רוביא ורימון מביעים את השאיפות, הזכויות וקיום המצוות (שירבו זכויותינו). בברכה על סלק, כרת ועוד, מייחלים להשמדת כל שונאי ישראל (שיסתלקו וייכרתו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו). בברכה על ראש הדג, מבטאים תפילה ותקוה שעם ישראל יחזור למעמדו הטבעי והמכובד  (שנהייה לראש ולא לזנב). מקודם, נהגו רוב המשפחות בבבל לשחוט כבש בערב ראש השנה, ואת ראשו השחוט הניחו על השולחן לעניין ברכה זו.

את סדר 'הברכות' היו עורכים בסעודת הלילה של שני הלילות של ראש השנה. בשעה שכל השנה שמו מלח בממלחה על השולחן לצורך בציעת הפת, נהגו  בגולה לשים סוכר לבן והקפידו ללבוש בחג בגדים לבנים, סמל לטוהרה ולסימן טוב. בגדים כהים היו אסורים בהחלט. כמו כן, הקפידו שלא לישון  במשך היום בכל אחד מימי החג, כדי שהמזל  לא יירדם להם במשך השנה החדשה. בימי החג, נהגו להחליף את הפרוכות, המכסות את ארונות הקודש בבתי הכנסת בעיראק, לפרוכות לבנות.

לפי מנהג בבל, נהגו להתאסף בשני ימי ראש השנה' לפני הצהריים לאחר ארוחת שחרית, אצל קרובים או מכרים, כדי לערוך טקס  ה"חתימה". בטקס זה שנקבע לרוב, לעילוי נשמות נפטרים, משתתפים לא פחות ממנין אנשים ובו קוראים, לפי סדר הישיבה, את  כל  ספר "תהילים" מתחילתו ועד סופו. אחריו קוראים בספר "אדרא רבא" ביום הראשון ובספר "אדרא זוטא" ביום השני של החג. גם הילדים השתתפו בקריאה לפי התור. את המנהג הזה קבע ר' צדקה חוצין הראשון ז"ל, אשר שימש כראש רבני  בגדאד בשנים תק"ג- תקל"ג (1743 – 1773).  מאז, המנהג נשמר בקפדנות בקרב כל יהדות בבל בעיראק ובתפוצות, וכיום גם בישראל.  בסיום טקס ה'חתימה' ,לקראת  הצהריים, חזרו לבתי הכנסת לתפילת 'מנחה' .

ביום הראשון של ראש השנה (א' בתשר"י), לאחר תפילת מנחה בצהריים בבתי הכנסת בבגדאד, ולפני שקיעת החמה, יצאו המתפללים אל שפת נהר החידקל או, במקומות בהם מקווי מים קרובים, כדי לערוך את טקס ה "תשליך", תפילה מיוחדת, בה הם מבקשים להשליך את כל החטאים אל מעמקי המים, תוך כדי ניעור בגדיהם, בהסתמך על הכתוב: "ותשליךבמצולות ים כל חטאתם" (מיכה,    ז', י"ט).


ד"ר אברהם בן-יעקב, ילקוט המנהגים א' (פרק ג'), ירושלים, תשכ"ז.

יום שישי, 23 באוגוסט 2013


הגנת יולדות ותינוקות מעין הרע  (חלק ו')


האמונה בעין רעה היא למעשה אמונה אוניברסלית, הנובעת מהפחד מפני קנאתו של הזולת. היא נפוצה גם בימינו אלה בצורות שונות בכל החברות האנושיות ומטבע הדברים, האדם פיתח אמצעים להגנה מפניה. יש והאמונה משולבת גם  עם שדים ועין הרע, ועל-כן, גם האמצעים משולבים בהתאם.

בעיראק אמונה זו נפוצה, בין היתר, גם בקרב יולדות ותינוקותיהן:                   

למען שלא תשלוט עין הרע ביולדת ובילד, נהגו רבים לקחת מחרוזת של שומים וחרוזים  כחולים, או, ודע (צדף), קושרים אותם יחד ותולים אותם  בראשו של התינוק. אם ייפגע התינוק בעין רעה, ייסדק החרוז והעין לא תשלוט בו. היולדת נהגה גם להטביע, בקצה אצבעה, סימן של טיט על מצחו של הרך הנולד. בברית מילה, נוהגים להביא כסא ל'אליהו הנביא' ומניחים אותו ליד הכסא עליו יושב הסנדק. לפי אחת הגירסאות, מופיע אליהו הנביא בכל ברית מילה, כדי לשמור על הילד ממזיקים ומחולאים רעים.

מאחר ותינוקות, בעיקר זכרים, הם יותר פגיעים מעין רעה, נוהגים לכסות אותם בכיסוי מלוכלך, או, מוכתם, או, להלביש אותם בבגדים מלוכלכים, או, מוכתמים. תינוקות זכרים עטו עליהם שמלות של נקבות, כדי  ל'בלבל את האויב' ועין הרע  לא תפגע בהם. כאשר קורה ועין זרה מביטה בתינוק בהתפעלות, האמא הייתה משיבה, מיד, שהתינוק מכוער וחולה, כדי לבלום את הפגיעה בו. לפעמים, כשעין זרה שואלת לשמו של היילוד, האימא הייתה משקרת ועונה:  לא ודעת, תשאלי את  בעלי. גם לגילו של הילד היו עונים ב 'חמישיות', או, ב 'שביעיות', כגון: חמישה ימים, או שבועות, שבעה ימים, או שבועות, חמישה חודשים, וכו' (1). 

הרב יוסף חיים מבגדאד, ז"ל (1835-1909) בספרו: 'קאנון אל-ניסא' (قانون  النسا - חוק - הנשים), האיץ באמהות "להפחית מערכם של הילדים בדברן בפני אנשים זרים,  מתוך חשש מעין הרע, ולהימנע  מלהלביש אותם בבגדים יפים ויקרים" (2).

עוד קמיעות, שעל-פי האמונה יש בכוחם להגן מפני עין הרע ומחלות הפוגעים בתינוקות וילדים, הם: עפצה ודהאשה - عفصة ودهاشة. 'עפצה', שתי  חתיכות כדוריות, דבוקות זו לזו, שמקורן מעץ 'אלון העפצים' (gall oak), קשורות בחוטי זהב במקור חיבורן, ונתלות בסיכה בבגדי התינוקות, או, בשרשרת עם 'חמסה' מזהב ואבן טורקיז, כדי לשמור עליהם מפני עין הרע. 'דהאשה' – חרוז  מנוקב בשבעה נקבים בצבע טורקיז מחובר אל ה'עפצה', כדיי להגן על התינוקות מעין הרע.  קמיע זה אופייני לקהילת יהודי בגדאד והסביבה וייחודי לה, וניתן לתינוק בשבוע  הראשון  להולדתו. עוד קמיע  בצורת 'כף יד' שלפי האמונה, יש בכוחו לגרש  עין  רעה מתינוקות וילדים, עשוי מזהב או  מכסף, ותולים אותו על צוארו של הילד עליו חקוקים שמות 'הוויה' (אל שדי), או שמות של מלאכים.  עד היום, בקרב  המאמינים מבין יהדות  עיראק, נוהגות  האימהות  לשים בכיסי  ילדיהם קמצוץ מלח, כהגנה נגד עין הרע, כשהם יוצאים לבקר אצל קרובים, או חברים.

מנהגים אלה עדיין  קיימים בקרב משפחות יוצאות עיראק בארץ. בשל מחסור ב 'עפצים' בארץ המהווים בסיס לקמיע, משתמשים הצורפים בכדורים העשויים מעץ.

(1)   מ. מיכאל, חקר על תרבותם של יהדות עיראק, 1981.                  
(2)   מוצפי, רבנו, פרק 33.


יום ראשון, 18 באוגוסט 2013

התגוננות מעשית כנגד עין הרע  (חלק ה')


בנוסף להגנה מילולית, גם ביהדות וגם באיסלאם נוהגים להשתמש בסמלים בנסיון להתגונן בפני עין הרע. בימי קדם השתדל אדם לשמור את נפשו מכל אסון בהשתמשו בחפצים בעלי השפעה בעיניו. אחד מהאמצעים האלה הוא ה "קמיע". היהודים החלו להשתמש בקמיעים, עוד מזמן גלות  בבל, במיוחד, בתקופת  בית - שני ובימי הביניים. שכן, בתקופות ההן היהודים סבלו מדיכוי, מרדיפות, מפורענויות  וממגפות, שהפילו חללים רבים.                                                                                                                            הקמיע בערבית יהודית בגדאדית נקרא طلصم – טלצם, מקור המילה פרסית.  ובאנגלית נקרא:  Talisman. הקמיע נכתב בכתב סתרים על קלף, או נייר, או חרוט על-גבי מתכת (בדרך כלל, על לוחיות  כסף).                                                                                   יהודי בבל האמינו כי הקמיע ניחן בסגולות ריפוי וכוח הגנה מפני מזיקים ונגד עין הרע. לפיכך, הידקוהו  לגוף או ענדו אותו על הצואר. אזכור לכך מוצאים אנו במשנה: "עור כדי לעשות קמיע"  (משנה, מסכת שבת, פרק ח', משנה ג'), או, "נאמן הרופא לומר קמיע זה מומחה רפיתי בו" (ירושלמי, מסכת שבת).           

יש וקמיעות נכתבו או נחרטו לפי הזמנה מיוחדת, וכל אחד נועד למטרה אחרת: לאישה המתקשה ללדת וליולדת ולפרי בטנה, כנגד עין הרע שמא תפגע בילדים הקטנים ובתינוקות, להצלחת האדם בעסקיו, לחיזוק אהבה בין איש לאשתו, או בין אדם לחברו, לבל תשלוט עין רעה באדם הנושא אותו על גופו, ועל כולם - להרחקת כל מיני ייסורים ומרעין בישין. גם כיום, ישנם כותבי קמיעות בעלי שם, שסחורתם מבוקשת אף ממרחקים.  

החוקר, אפריים נויימרק, יהודי מאירופה, שביקר בארצות המזרח, כולל עיראק בשנים 1884-1886, כתב בספרו 'מסע בארץ הקדם', בין השאר: "בעיראק, עם- הארץ יאמינו על היהודי, חכם העדה, כי לו ניתכנו  עלילות רוחות, כי בקיא הוא בשמות המלאכים הממונים עליהם, כי בידו להשביעם לעשות רצונו, גם אהבה וגם שנאה, הכל בידי החכם. על-כן, יקנו ממנו קמיעות בכסף מלא. יש אשר יצווה החכם להביא אליו תרנגול, או תרנגולת, במראה ידוע לפי מזל האדם, והוא ישחטם, יכתוב בדמם את הקמיע ואת בשרם יאכל החכם הוא ובני ביתו".  

על הקמיעות  מצויירים לרוב סמלי ה'חמסה', חמש אצבעות פשוטות ו/או סמל מגן דוד. הערבים החלו להשתמש ב 'חמסה' בעקבות היהודים, ועל-פי המסורת שלהם, היד בעלת חמש האצבעות מבטאת אצלם את חמשת עמודי האיסלאם: האמונה, התפילה, הצדקה, הצום והעלייה לרגל. סמל מגן דוד נתפס אצל עמי קדם כבעל משמעות מאגית, הדוחה פורענויות והוא אמצעי יעיל נגד עין הרע.                                                              

חכמי התלמוד הביעו התנגדות נחרצת נגד ה''מלחשים' למיניהם (סנהדרין, ד'), אך  לא שללו את הקמיעים, ובדברי הגאונים ישנה התייחסות אוהדת לנשיאתם (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ב, עמ' ב').

















   

יום ראשון, 11 באוגוסט 2013

התגוננות נגד עין הרע  (חלק ד')

רבים הם מאמרי התלמוד וחז"ל הדנים באמצעים, בהם יש לנקוט כדי לא להינזק מעין רעה. קיימים אמצעי הגנה רבים, מהם 'מילוליים' ומהם 'מעשיים'.

התגוננות מילולית:  על מנת להימנע מלהגזים בשבחם של אחרים, במיוחד תינוקות  וילדים, נהגו בגלות בבל להקדים ולומר, לפני כל  תיאור הלל, את הביטויים בעברית: "בלי עין הרע", "בן-פורת יוסף", או, בערבית:  ما شاء الله - מא שא' אללה (זה רצונו של האל), או: يا سلام - יא סלאם! (השם ישמור אותו). ביטויים אלה מביעים התפעלות בזולת, שלא מתוך קנאה וצרות עין. את הפסוק 'בן-פורת יוסף', שמקורו בברכת יעקב אבינו ליוסף ולזרעו, נהגו נשות בבל לרקום, בחוטי זהב  וכסף, על כריות ואריגים, ועל פרוכות שנתלו על ארונות הקודש בבתי- הכנסת.

בספרות התלמודית כתוב : "מי שנכנס לעיר ומתיירא מפני עין הרע, יחזיק אגודל ימינו בשמאלו ואגודל שמאלו בימינו ויאמר: אני פלוני בן פלוני מזרעו של יוסף בא, שאין עין הרע שולטת בו" (בראשית רבה, נ"ה, ע"ב).

בקרב המאמינים רווחת האמונה שהספרות 'חמש ו- 'שבע' הן סגולות נגד עין- הרע. הם ניסו לשלב, תוך כדי השיחה עם הזולת את המספרים האלה, או  כל מספר אחר המורכב מהם כדי להרחיק אותם מהפגיעה בעין הרע. כאשר הגיעו בספירת הכסף לספרות 'חמש' או 'שבע', הם נזהרו מלהזכיר אותן במפורש ואמרו: "חמש, או שבע בעין האויב". גם בסכום הכתובה של הכלה היו  קובעים  סכומים המורכבים מחמשיות, כמו למשל: 'חמשת אלפים וחמש מאות וחמישים וחמישה שקלים', וכו'.
המאמינים בעין הרע נוטים לשקר, כאשר הם משוחחים עם אדם החשוד בעינו הרעה. למשל: אומרים לאיש שיחם שקנו 1 ק"ג עגבניות מהשוק במחיר של חמישה שקלים הק"ג, ולא בסכום הנכון, או, לדוגמא: שיש  להם שבעה נכדים, כאשר המספר האמיתי הוא  אחר. הכל, כדי להתמגן מעינם הרעה של הזולת.  

גם ביהדות וגם באיסלאם נוהגים להשתמש בסמל ה"חמסה", כף יד פתוחה עם חמש אצבעותיה, כסגולה נגד עין הרע. לפי אחת הגרסאות, ביהדות-בבל סברו, שמקור הסמל הוא בכף ידה של מרים הנביאה, אחות משה, בעוד שהמוסלמים גורסים שמדובר בכף ידה של פטמה, בתו של נביא האיסלאם, מוחמד.

הפחד מעין הרע  מושרש במיוחד בארצות המזרח. אפרים נויימרק, יהודי אירופאי שביקר בארצות אלה, כולל בעיראק בשנים 1884-1886, כתב בספרו 'מסע בארץ הקדם': "חכמי העדה הציעו סגולות, קמיעות, לחשים והשבעות, כדי למגר את עין הרע, כי בידם להשביע את המלאכים לעשות רצונם. יש  אשר יצווה החכם להביא לו תרנגול, או  תרנגולת והוא ישחטם ויכתוב  בדמם את הקמיע, ואת בשרם יאכל הוא ובני ביתו. בעיראק, פעלו גם נשים הבקיאות בלחשים וסגולות  להקדים ולבטל את השפעתה של עין רעה.

הבריות האמינו שגם הורים עלולים לפגוע  בעינם הרעה בילדיהם. על-כן, יהודי בבל אמרו: يحفضك اللة من ابوك ومن امك ومن جيغانك - ישמרך האל מעיני הוריך ומשכניך. על-מנת להרחיק אדם החשוד בעינו הרעה, המהלל את אחד מבני המשפחה, לרבות תינוק או ילד, נהגו  להשיב לו במילים: لا تسلط بينو عين الراعة - שלא תשלוט בו עין הרע, או:  عين اللة علينو - השם ישמרהו.                                    



יום חמישי, 1 באוגוסט 2013


התרחקות מעין הרע  (חלק ג')

"קנאה ואף יקצרו ימים, ובלי עת תזקין דאגה" (בן-סירא, ל', כ"ח)

אנשי המזרח, ובכללם יהודי עיראק, הזהירו מפגיעתה של עין רעה, והורו להתרחק ממנה, ולנקוט בכל האמצעים כדי להסתתר מפגיעתה. פתגם בגדאדי אומר: ابعد من عين اللاشة - רחק מעין הרע. מחלות ואסונות, מכל המינים והסוגים, מצוקה, וכל דבר שאינו רצוי בחיים, יוחסו לפגיעתה של עין רעה. רבי יהושע אומר: "עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות, מוציאין את האדם מן העולם" (אבות, פרק ב', משנה י"א).  ורבי יוחנן בן-זכאי אמר לתלמידיו: "צאו וראו, איזוהי  דרך רעה שיתרחק  ממנה האדם? ורבי אליעזר אומר: "עין רעה". נשים בגלות בבל השתמשו בצעיף (حجاب - חיג'אב), בין היתר, לכסות יופיין מפני עין רעה (1).                                                                                                                                                
ב "בראשית" מובאים דבריו של יעקב אבינו לבניו: "למה תתראו" (בראשית- מ"ב).  ובפירוש רש"י כתוב, שהוא ציווה על בניו: "אל תהיו כולכם נכנסים בפתח אחד, ולא תעמדו כולכם במקום אחד, שלא תשלוט בכם עין הרע". באותו ענין ב "קוראן", סורה 12, פסוק 67, בפרק "יוסף", כתוב: "ואמר, בני, אל תיכנסו בשער אחד, כי אם איש איש בשער אחר, ואולם לא אוכל להועיל לכם במאום אצל אלוהים".  פירוש הסורה הוא: כי לא אוכל להועיל לכם, גם אם נתתי לכם סגולה נגד עין הרע, רצון אלוהים הוא שיקום ויהיה (2).

מיותר לציין, שאנשים החשודים בעינם הרעה היו שנואים בעיני הבריות, שהיו ממטירים עליהם, מאחורי גבם, שלל קללות וגידופים, כגון:   تنفقس عين الراعة - שיתעוור צר ה עין. הרב יוסף חיים ז"ל, רבה של בגדאד, כתב בספרו 'חוק הנשים': אתן הנשים תמיד היו זהירות מעיני ואנשי צרות העין. הסתתרו מהם, הלואי ותתפוצץ עיניהם, ולא ישלטו בכם ולא בבניכם, ולא ברכושכם וכספיכם ובתיכם (3).                                                                                                                         
بعين الحسود عود שייכנס קוץ בעיני צר העין.                                                            קללה ידועה ושגורה היא: خمسي بعين الراعة - חמש אצבעות בעיני רע העין. היהודים והערבים נחרדו לשמעה של קללה זו והזדעזעו ממראה כף היד, בחמש אצבעותיה, פשוטה ופתוחה נגד פניהם.

פתגמי-עם רבים, עממיים וספרותיים, בגנות  עין  צרה, נפוצו בקרב עמי המזרח, בכלל, ויהודי בבל, בפרט. אחדים מהם:                                                                                
ليخلي عينو على غيغو يموت قبل وقتو - השם עינו על אחרים ימות בטרם עת. ليغاغ يموت ابعلتو - המקנא, במומו ימות. الحسود لا يسود – המקנא ימות בטרם עת.                                                                                     על אנשים, ביניהם יימצאו גם קרובים, המעמידים פני אוהבים, מחייכים בפנים, אך מאחורי הגב הם מקנאים, אומר הפתגם:  يحبوني ومن خلفي يحسدوني                                                                                                                                                              
הקנאה לא פוסחת גם על המתים. פתגם יהודי  בגדאדי אומר: حتي ليموت يحسدونو - אפילו במתים מקנאים.
הפתגם מבוסס על הסיפור העממי הבא:
                                                                                                  
"סוחר אחד הגיע לרגל עסקיו אל אחת הערים שתושביה ידועים בקנאתם שאינה יודעת גבול. יום אחד, כעס הסולטן על אחד מווזיריו וציווה לתלותו בכיכר המרכזית של העיר. יחד אתו, הוא ציווה לתלות גם כלב רחוב, כדי לבזות ולהשפיל את הווזיר בעיני העם גם בעת מיתתו. כשהעלו את השר  לגרדום ואתו את הכלב, שמע הסוחר האורח את אחד המתקהלים בכיכר אומר: "תראו! תראו!, איזה בר- מזל הכלב הזה שזכה למות יחד עם הווזיר!" (4).

(1)     יהושע מאירי – 'על נהרות בבל'                                                                                                            
(2)   א. רובין, 'הקוראן', אוניברסיטת ת"א, עמ' 194                                                                                                  מוצפי, רבנו, פרק 33, עמ' 90  (3)
(4)   יהושע מאירי 'הדים מבבל'