'ראש השנה' בגלות בבל
ראש השנה שחל ביומיים הראשונים של חודש תשר"י, הוא
ראשיתה של שנה חדשה ובסיומה של תקופה, שבה עורכים המאמינים חשבון נפש ומבקשים סליחה על חטאים שנעשו בשנה שחלפה: "תכלה
שנה וקללותיה" בערב ראש השנה, לאחר תפילת ערבית, חוזרים
המתפללים מבית הכנסת ומוצאים את
השולחנות ערוכים, כדת וכדין על-ידי נשות בבל, עליהם מונחים המאכלים המיוחדים שנקראים בפי הבבלים "הברכות",
בשל התפילות הנאמרות עליהן בחג.
מאכלים אלה, מסמלים תקוות ובקשות לקראת תחילת השנה
החדשה: "תחל שנה וברכותיה".
המתוקים מביניהם, כמו תפוח בדבש מסמלים את השמחה שמייחלים שתשרור בשנה החדשה
"שתתחדש עלינו שנה יטובה ומתוקה כדבש". רוביא ורימון מביעים את
השאיפות, הזכויות וקיום המצוות (שירבו זכויותינו). בברכה על סלק, כרת ועוד,
מייחלים להשמדת כל שונאי ישראל (שיסתלקו וייכרתו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי
רעתנו). בברכה על ראש הדג, מבטאים תפילה ותקוה שעם ישראל יחזור למעמדו הטבעי והמכובד (שנהייה לראש ולא לזנב). מקודם, נהגו רוב
המשפחות בבבל לשחוט כבש בערב ראש השנה, ואת ראשו השחוט הניחו על השולחן לעניין
ברכה זו.
את סדר 'הברכות' היו עורכים בסעודת הלילה של שני
הלילות של ראש השנה. בשעה שכל השנה שמו מלח בממלחה על השולחן לצורך בציעת הפת,
נהגו בגולה לשים סוכר לבן והקפידו ללבוש
בחג בגדים לבנים, סמל לטוהרה ולסימן טוב. בגדים כהים היו אסורים בהחלט. כמו כן,
הקפידו שלא לישון במשך היום בכל אחד מימי החג, כדי שהמזל לא יירדם להם במשך השנה החדשה. בימי החג, נהגו להחליף את הפרוכות, המכסות את ארונות הקודש בבתי הכנסת בעיראק,
לפרוכות לבנות.
לפי מנהג בבל, נהגו להתאסף בשני ימי ראש השנה' לפני הצהריים לאחר ארוחת שחרית, אצל קרובים או מכרים, כדי לערוך טקס ה"חתימה". בטקס זה שנקבע לרוב,
לעילוי נשמות נפטרים, משתתפים לא פחות ממנין אנשים ובו קוראים, לפי סדר הישיבה, את
כל ספר "תהילים" מתחילתו ועד
סופו. אחריו קוראים בספר "אדרא
רבא" ביום הראשון ובספר "אדרא זוטא" ביום השני של החג.
גם הילדים השתתפו בקריאה לפי התור. את המנהג הזה קבע ר' צדקה חוצין הראשון ז"ל,
אשר שימש כראש רבני בגדאד בשנים
תק"ג- תקל"ג (1743 – 1773). מאז, המנהג נשמר בקפדנות בקרב כל יהדות בבל בעיראק
ובתפוצות, וכיום גם בישראל. בסיום טקס ה'חתימה'
,לקראת הצהריים, חזרו לבתי הכנסת לתפילת
'מנחה' .
ביום הראשון של ראש השנה (א' בתשר"י), לאחר
תפילת מנחה בצהריים בבתי הכנסת בבגדאד, ולפני שקיעת החמה, יצאו המתפללים אל שפת
נהר החידקל או, במקומות בהם מקווי מים קרובים, כדי לערוך
את טקס ה "תשליך", תפילה מיוחדת, בה הם מבקשים להשליך את כל החטאים אל מעמקי המים, תוך כדי ניעור בגדיהם, בהסתמך על הכתוב: "ותשליךבמצולות
ים כל חטאתם" (מיכה, ז',
י"ט).
ד"ר אברהם בן-יעקב, ילקוט המנהגים א' (פרק
ג'), ירושלים, תשכ"ז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה