לימודי שחייה לבנים בקרב יהדות בבל בגולה

הורים רבים מקרב הקהילה היהודית בבגדאד, דאגו ללמד את בניהם שחייה בצורה מסודרת. כמובן, מטעמי צניעות, הם לא הירשו לבנות ללמוד שחייה. את ילדיהם הם רשמו בבית הספר לשחייה, צ'רדאע' (جرداغ), שעל גדות נהר החידקל, בניהול שחיינים יהודים, ביניהם ששון שמאש, שהיה אחד המורים בבית הספר. בתחילת השיעורים, התקין המורה מצופים (كرب - כרב), עשויים מבסיסי שדרת עץ התמר, אותם עטף ביריעת בד, כדי להגן על גופי התלמידים.  את המצופים הוא קשר משני צידי המותניים, הכניס את התלמידים בזהירות רבה  למים, ובהתאם לקצב ההתקדמות בשחייה של התלמיד, היה מקטין  את מספר המצופים.

המים בנהר החידקל רדודים הם עד למרחק עשרות מטרים. אך, משהפכו עמוקים, התלמידים צפו יחד עם המורה והיו שוחים בקצב שהלך והתחזק. המורה הוביל ראשון, תוך כדי הפניית מבטו לאחור מדי פעם, והתלמידים שוחים בעקבותיו בתנופה. אך, כל אימת שהקבוצה עברה בשחייה מתחת לגשר, בעיקר בשעות הצהריים, כשהיא חוצה את הנהר, מהגדה המזרחית אל הגדה המערבית, היו ילדים פרחחים שעמדו על הגשר וצפו על השוחים, צועקים וזורקים עליהם אבנים. הם גם התחרו ביניהם מי יגיע ראשון בקפיצה מן הגשר אל הנהר.

בעונת הקיץ החמה בבגדאד, נהגו משפחות יהודיות רבות לשכור סירת משוטים ושטו אל הג'זרה (جزرة), אי חולי קטן בלב נהר החידקל, שנוצר מנסיגת המים בחודשי הקיץ. משפחות רבות נהגו לבלות על האי עד שעות המאוחרות של הלילה, בין היתר, במשחקי מזל, באכילת דגי שבוטי (מסגוף), שדייגים מקצועיים דגו אותם וצלו אותם במקום, ובשמיעת שירים מכלי נגינה שונים, בעיקר צ'לע'י בגדאד, המנוגן על-ידי להקה מוסיקלית ונגנים יהודיים, שהנעימו את השהייה במקום. 

מסביב לג'זרה שטו להם בעצלתיים, כלי שייט עגולים (גפף), העשויים מעצי ח'יזראן קשתיים חזקים ומשוחים בזפת. הם שטו על פני נהר החידקל, כשהם עמוסים עד לעייפה אבטיחים ומלונים, המובלים אל החוף ומועברים למכירה בשוק.